"אני בא ממשפחה, הכי יפה ומורחבת בלי עין הרע, חרדית קלאסית מירושלים. יש לי 3 אחים ו-3 אחיות, כולם נשואים. כמובן, לכולם יש הרבה ילדים. לאחרונה, נולדה לאחותי הילדה העשירית.
אמא שלי, מלכה, פתחה לפני יותר מעשרים שנים ארגון לתמיכה במשפחות חד-הוריות, בעיקר חרדיות ודתיות, שסבלו מסטיגמות רבות והרגישו סוג ב'. היא הקימה מאפס מוסד שעוזר לאלפי משפחות, מספק ייעוץ והדרכה, חונכים לילדים, מקיים חגים ציבוריים לקבוצות של 200 איש ועוד. אמא שלי הייתה פורצת דרך בתחום בעולם החרדי. היא מקור השראה לי ולרבים.
אבא שלי חזר בתשובה, בגיל יחסית מאוחר, אחרי הצבא. באותה תקופה, רק התחילה התופעה, וקיבלו בכל המסגרות את החוזרים בתשובה. זה איפשר להורי להתחתן כיוון שאמא שלי, הייתה חרדית מבית. נולדתי בשכונת בית וגן, וגדלתי בשכונת הר נוף שהייתה יחסית מודרנית, שכונה משולבת של אמריקאים והרבה כיפות סרוגות. בגלל שלא היה תלמוד תורה באזור, אבא שלח אותנו תחילה ל"חיידער" מאוד אדוק, בו הרוב הגיעו מבתי חסידים ואפילו לימדו אותנו יידיש. יחסית מוקדם הם הבינו שזו טעות וכך עברנו ל"חיידר" אחר, רק שהפעם הוא היה ליטאי-אשכנזי למהדרין.
אחרי שסיימתי את התלמוד תורה, בלי ללמוד לבגרויות או אנגלית, למדתי שלוש שנים בישיבה קטנה בהר נוף. לא הייתה לי אופציה אחרת, זה המסלול במשפחה וגם אני הלכתי בתלם. שנה אחת בישיבה גדולה הספיקה כדי להבין שאני לא רוצה את זה. אהבתי ללמוד אבל אני מאד אנרגטי, היפראקטיבי, ורציתי לראות עולם.
תמיד הרגשתי מחובר וראיתי את אלוקים מנחה את דרכי, מראה לי את האור. עם זאת היתה לי בעיה עם המסגרת. הפריע לי שכולם עסוקים בטפל ושוכחים את העיקר, הרי דרך ארץ קדמה לתורה. לא הבנתי איך המשפט הזה לא עולה בקנה אחד עם ההתנהגות: הברבריות של יריקות על ילדות, מלחמות עולם על הנהגה של ישיבה או מוסד.
אני עדיין דתי ומאמין ומחובר בכל עמקי נשמתי. רק העיקר בחיים זה הגישה. לטעמי, זה הפספוס של הקהילה החרדית. הם חיים בבועה, שהיא אולי נוחה, אבל לא שפויה, ובטח לא מה שהתכוון המשורר. אז היציאה מהגבולות הייתה מאוד משוחררת יחסית. לא עזבתי הכל בבום, בטריקת דלת. בתחילה, עברתי למסגרות שמאפשרות ללמוד חצי יום ולעבוד חצי יום. לא שרדתי שם הרבה ויצאתי לעבוד בחוץ. חרשתי את הארץ על כל יושביה.
בישראל ניסיתי כל דבר אפשרי כדי להתקדם ולחיות טוב. בשנתיים האחרונות לפני שעזבתי את ישראל, עבדתי כסוכן שטח למגזר החרדי בסלקום. הייתי בין הטובים. עבדתי קשה מאוד ועשיתי משכורות של 5 ספרות. בסוף החודש שאתה מקבל את המשכורות וזה בקושי מספיק לשכירות ולאוכל.
תמיד חלמתי על אמריקה, ותמיד עניין אותי לראות מה אני יכול לאפשר לעצמי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלת. בגלל החינוך החרדי לא היה לי בסיס באנגלית. הייתי שומע שירים באנגלית, ומתחרפן שאני לא מבין מילה.
ב- 2009 ירדתי לאמריקה. היה לי מאוד קשה בהתחלה. הגעתי לפנסילבניה ועבדתי בעגלות לקוסמטיקה. לקח לי שבועיים שלמים ללמוד את ה"ספיץ", את הנאום הקבוע באנגלית כדי למכור ערכה לציפורניים. גרתי רק עם ישראלים וזה רק הקשה על ההתאקלמות שלי. כשעברתי למונטנה גרתי עם אמריקאים ופתאום היה לי קל יותר להתחבר.
החיים באמריקה באמת התגלו מאוד מפתיעים ומסעירים. כשהגעתי לרינו בפעם הראשונה לכמה חודשים ב-2010 שמעתי על הברנינג מן. התאריך יצא בדיוק ביום ההולדת שלי. החלטתי שאין מצב שאפספס את זה. זו היתה החוויה הכי משמעותית שעברתי בארה"ב. נסעתי 17 שעות באוטו שכור מניו-מקסיקו. כשהגעתי לשער עם הכרטיס הביאו לי ספר עבה, שמסביר מה יש לעשות בעיר. החזרתי לו את הספר כי לא הבנתי מילה באנגלית. הדבר היחיד שהוא אמר לי: תהיה "יס-מן". אם מישהו מציע לך משהו אל תגיד לא. אז אמרתי כן לכל דבר ושבוע שלם כמעט ולא ישנתי.
באותו זמן הייתי ממש בתול בכל מה שקשור לסצנה. רק התחלתי לעשן גראס. בארץ זה לא היה קרוב אלי. כשגרתי במונטנה התוודעתי לחומר. אחרי שעברתי ללוס אנג'לס הכרתי את קהילת הטראנס שרובה ישראלים יורדים, ושם הכל התחבר. האהבה לאנשים והאהבה למוזיקה, ולטראנס שהיו בנשמתי.
שנים רבות הייתי משתתף בכל מיני פסטיבלים. לא היה לי מושג שקיימת קבוצת היפים דתיים אפילו חרדים, חסידים באמריקה שקשורים לפסטיבלים. גרתי במונסי בניו יורק וניסיתי להתרחק מהעולם הזה. פעם אחת הוזמנתי לעשות שבת עם קבוצת חסידים בשם "נחמן ניישן"- כחמישים משפחות שבאו לעשות שבת בפסטיבל ג'אז על שפת חוף פרטי בניו ג'רזי. הם הכינו סיר מרק עוף שהספיק לכ-500 איש. התפקיד שלי היה לקרוא לאנשים ולהציע להם מרק עוף וחלה. זו היתה משימה פשוטה. הסיר נגמר ומאז כולם התחילו לקרוא לי 'צ'יקן סופ'. שבוע אחרי, היה את ה'ריינבו' וגם שם זה חזר על עצמו. לאחר מכן, זה כבר הפך להיסטוריה.
את ההפקה הראשונה עשינו ב- 2014 במדבר מוהבי. היום, אנחנו מנהלים חברת הפקות מצליחה, צ'יקן סופ שואו - chicken soup show. אנחנו עושים הפקות פעם בחודש, בשבתות, הפקות של יום בטבע ובמועדונים, הפקות של 5 ימים בסוכות ובפסח, בקיץ הקרוב אנחנו ברינו ובווגאס. אנחנו עובדים עם מפיקים בכירים מהז’אנר, ואפילו פותחים חברת תקליטים מכיוון שיש הרבה אומנים שלא מכירים את העולם העסקי. היעד שלנו הוא לחבר ביניהם. אנחנו עובדים עם אומנים מקומיים, ורוצים לאפשר להם את החופש להתרכז באומנות שלהם.
הפקת הפסטיבלים הם חוויה רוחנית עבורנו, שהמוזיקה ובעיקר הטראנס מביא איתו. חיבור עוצמתי עם היקום וברואיו, הטבע והעולם. אנחנו שואפים לשלום ואהבה ברמה העולמית כי מוזיקה יכולה לחבר בין הכל. אין שפה שלא שרים בה או רוקדים בה. הטראנס שהוא מוזיקה ללא מילים מאפשר לכולם להתחבר. במסיבה האחרונה שהפקנו ב- 4th of July הגיעו אנשים לא רק מארה"ב אלא גם מברזיל ומאיראן, אירופה ואוסטרליה. עבורי זה סיפוק על והגשמת חלום במשימה שלי לחבר בין אנשים.
עכשיו בישראל יש מאבקים על הזכות לרקוד ועל החופש לטראנס. זה יכול להיות נחמד שמארה"ב יש תמיכה לסצנה הזאת. בהפקה הגדולה הבאה שלנו, בפסח, אנחנו מביאים רשימה מפוארת של אומנים מהארץ. זו התרומה שלנו למאבק הזה".
מה אתה הכי אוהב בארה"ב?
אוהב שלא שופטים אותך על פי המראה החיצוני. מה שבאמת הכי שנאתי בארץ, את הסטיגמה.
מה אתה הכי לא אוהב בארה"ב?
אין ערך לאוכל טוב. פה אוכלים זבל לבן.
מה מבחינתך הדבר השונה ביותר בין ישראל לארה"ב?
החמימות של המשפחה הישראלית.
למה אתה הכי מתגעגע בארץ?
למשפחה היפה שלי.
למה אתה הכי פחות מתגעגע אליו בארץ?
ללחץ האינסופי.
איזה מזג אוויר טוב יותר בעיניך: בישראל או מקום מגוריך בארה"ב? ולמה?
בישראל, למרות שברינו נבדה יש הרים ויש מזג אוויר מדהים.
מהי, לדעתך, המשימה הכי חשובה עבור ממשלת ישראל בימים אלו?
לאשר פסטיבלי טראנס.
אילו היית ראש ממשלת ישראל מה היית משנה ביחסים שבין ישראל לארה"ב?
ייבוא של יותר מוצרים ישראלים.
איזה חפץ שיש לך מזכיר לך יותר מכל את ישראל?
קיבלתי לאחרונה מעמד קטן של דגל ישראל ודגל אמריקה.
סדרת טלויזיה ישראלית האהובה עלייך ביותר (בעבר או בהווה)?
"הבורר".
מה הדבר שלדעתך משאיר אותך עדיין ישראלי?
להיות דוגרי, ישר ולעניין.
חברי ילדות: מה מיוחד בחברי הילדות שלך?
הם מכירים אותי הכי טוב.
סרט אהוב עליך בכל הזמנים?
"סלולר".
מה מבחינתך המאכל הכי ישראלי?
פלאפל.
טיפ לישראלי המתחיל באמריקה?
Close your eyes ,Open your mind.
