חנוכה, חג האורות היהודי, מציין את ניצחונם של המורדים העבריים, בהנהגת בני משפחת הכוהנים חשמונאי ממודיעין, על השלטון הסורי-יווני של בית סלווקוס וכיבוש בית המקדש וטיהורו. בקרב הגולה הלא-ממש-דוויה של אמריקה, הפך חג המכבים לשיעור - לא בהתבוללות, חלילה, אלא בהשתלבות גאה.
מסורת ניו-יורקית ארוכת שנים: החנוכייה של חב"ד בגרנד ארמי פלאזה בברוקלין
מאז החלו לחגוג את היום בו כבשו הלוחמים של מנהיג הגרילה הגאון יהודה בן מתתיהו את הר הבית וטיהרו את בית המקדש, עם כד קטן ששמונה ימים שמנו נתן, מילא חג החנוכה מספר תפקידים ליהודים ברחבי העולם, שחיו לעתים קרובות כמיעוט נסבל-בקושי במקרה הטוב. מעבר לפונקציות האוניברסליות של מועד שמחה בלב החורף ותירוץ למלא את הבטן באוכל שמן ומנחם, סיפק החג תזכורת לימים של גאווה ועוצמה, ונתן תקווה ששוב יבוא יום בו לא ניתן עוד שידרכו עלינו.
עבור מיליוני היהודים שזרמו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, החל בפרעות "סופות בנגב" של 1881-2 ולמשך ארבעים השנים הבאות, הציבו חג החנוכה וסמיכותו לכריסמס בנוסחו האמריקאי הרועש והחומרי אתגר: איך שומרים על הזהות? התשובה היתה: שומרים על המהות, מעדכנים את הסגנון.
בעשור האחרון של המאה ה-19 כבר היה חג המולד מבוסס כעונת המתנות הלאומית בארה"ב - לא משנה באיזה אל ובאיזה זרם האמנתם. חגיגת צרכנות ואווירה פומבית של חג החליפו במידה רבה את הליבה הדתית של החג, והפכו אותו מאירוע דתי מובהק לבעל סממנים לאומיים.
היהודים, כמו כל המהגרים לפניהם ואחריהם , היו נתונים ללחץ לאבד, ודחוף, את מנהגיהם הזרים ולאמץ את אלה של ביתם החדש. הלחץ הזה קיים בכל מקום שיש בו מהגרים, בין אם בארה"ב או בארץ הקודש. אם אתם לא מאמינים, תשאלו את אריק איינשטיין ואורי זוהר שיושבים על החוף ומקללים כל ספינת עולים בתורה על זרותם ומוזרותם של הבאים בבטנה.
מסיבת חנוכה במרכז קהילתי יהודי בבולטימור, 1940 (צילום: האגודה להיסטוריה יהודית-אמריקאית)
אחת הדרכים להוכיח שאתם "מכאן" היתה להחליף מתנות עם השכנים בעונת המתנות. במאמר בעיתון היהודי פורוורד בשנת 1904, ציטט הכותב קונים יהודים שכאשר שאלו אותם מה להם ולמנהגי הנוכרים האלה, ענו (ביידיש, כמובן): נו, מי אומר שלא נהיינו אמריקאים? כותב המאמר קבע כי "רכישת מתנות לחג המולד היא אחת הדרכים הראשונות בהן מוכיח אדם שכבר אינו 'ירוק' עוד".
ההיסטוריונית ג'נה וייסמן ג'וסליט, פרופסור ללימודים יהודיים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון החוקרת את תולדות יהדות ארה"ב, מציינת כי היו מנהיגי ציבור יהודים שראו בעין רעה מאד את נטייתם של צאן מרעיתם להשתתף בפולחן הקניות של חג המולד. עוד ב-1890 כתב הרב קאופמן קוהלר בכתב העת "מנורה" כי "איך יוכל היהודי, מבלי לאבד את כבודו העצמי, לקחת חלק בשמחה וברוח החג של כריסמס? האם יוכל, מבלי לוותר על עצמו, מבלי להביא עלבון וחרפה על עצמו ועל עמו, להציב את עץ חג המולד בביתו?"
אולם גם הרב קוהלר הודה כי חנוכה, לפחות כפי שחגגו אותו אז יהודי ארה"ב, אינו מתקרב כלל להשתוות לכריסמס. "עד מה נעדר הוד וחשיבות נראה האחד ליד משנהו!" ציין הרב, והציע שאם רוצים שחנוכה יתחרה במקבילו העונתי הנוצרי, צריך להוסיף לו קצת זוהר ועניין.
רק משהסתיימה ההגירה הגדולה, החל חנוכה לגבש לעצמו זהות באמריקה. ג'נה וייסמן ג'וסליט, פרופסור להיסטוריה ולימודים יהודיים, אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון
ב-1902 בפורוורד הלינה בעלת הטור לניהול משק הבית, אסתר ג'יין רוסקאי, על כך שההתמקדות של חג המולד בחגיגה עם המשפחה, החלפת מתנות, קישוטים וסנטה קלאוס "מוסיפים לחיים טעם שכל שירי החנוכה, עם כל שיעורי ההיברו סקול והנזיפות של הרבנים לעולם לא ישתוו לו".
ההיסטוריונית ג'וסליט מציינת כי רק בסוף שנות ה-20, כשהסתיימה למעשה תקופת ההגירה ההמונית של יהודים לארה"ב, שחנוכה החל להכות שורש כחג יהודי ביתי וכהזדמנות להוציא כסף. הסוחרים בשכונות היהודיות החלו לפרסם את מוצריהם כמתנות מושלמות לחג האורים זמן לא רב אחרי פירוק הסוכות. בשבועון היידי "דר טוך" פורסמה מודעה למכונית מתוצרת הדסון תחת הכותרת "מתנת חנוכה לכל המשפחה - המציאה הגדולה בעולם".
לא רק כלי התקשורת היהודיים קלטו את הפוטנציאל השיווקי של חג החורף והלביבות. חברת קולגייט פרסמה את מוצרי הטואלטיקה שלה כמתנות חנוכה וחברות ממתקים כמו לופט'ס ובארטון המציאו את ה"חנוכה געלט" - עיגולי שוקולד עטופים בבנייר זהוב ומבריק המדמה מטבעות ומשחק על המנהג, שהיה קיים עוד באירופה, לתת לילדים קצת כסף כ"דמי חנוכה". קמח "אנט ג'מיימה", מותג שבימים כתיקונם היו הפרסומות שלו מכוונים לאווירה עממית-דרומית-נוצרית דווקא, פירסם את עצמו בעונה כ"הקמח המושלם ללאטקעס" ועלון תנועת "הדסה" פירסם ערכות של משחק הלוח הסיני מא-ג'ונג כ"מתנות חנוכה שיתקבלו בברכה".
מסורת החג הזו? פיתוח של יהדות ארה"ב
עם הנס המודרני של הקמת מדינת ישראל והניצחון במלחמת השחרור, נוספה - או שמא התחדשה - עוד משמעות לחג המכבים. אחרי הטראומה של השואה, גבורתם ובעיקר ניצחונם של לוחמי צה"ל סייעו לבנות מחדש את תדמית היהודי הלוחם. ציונים בארה"ב העלו על נס את לוחמי ההגנה, האצ"ל והלח"י כיורשי המכבים ונושאי מורשתם.
באמריקה, כמו באמריקה, מצאו דרך לשווק את זה - ובמיוחד בחנוכה. חברת לופט הנזכרת לעיל יצאה עם משחק הלוח "אומץ נגד דיכוי" בכיכובו של משה דיין (שקשה לתאר כיום איזה אליל הוא היה בקרב יהודי העולם, וארה"ב במיוחד). היריבה, בארטון, הוציאה גרסה ישראלית למונופול, עם מפת המדינה, ודגלי מגן דוד ומנורות ככלי משחק.
בקרב יהודי ארה"ב הוא נתפש כיהודה המכבי המודרני. אליל נערץ לא פחות מכל כוכב הוליוודי. רב אלוף משה דיין, רמטכ"ל צה"ל השלישי
מאז כמובן הלכה והתעצמה נוכחותו של החג בחיי הכלל בארה"ב, והוא כנראה החג היהודי הידוע ביותר (בצוותא עם פסח) בקרב הציבור הרחב. ואם למישהו היה ספק, הגיע כוכב העל המצחיקול, יהודי וציוני גאה בשם אדם סנדלר, ווידא שגם הגוי הגמור ביותר יידע שלהם אולי יש יום אחד של מתנות, אבל לנו יש שמונה לילות מטורפים. אז תנו בראש, תחממו את הלב והבטן לקראת חודשי החורף הקרים, אבל אל תגזימו עם המטוגנים - אמנם יש שנה מעוברת, אז פורים עוד כמעט ארבעה חודשים ולא שלושה, אבל הוא יגיע, ואתם תרצו להיכנס לתחפושת, לחגוג עדלאידע ולהראות לאחינו הגויים שגם להאלווין שלהם אין כלום על הגרסה הכשרה. חג שמח!
לא חשבתם שנסיים בלי, נכון? תזכרו: או-ג'יי סימפסון - לא שלנו.
