מחקר אקדמי שהתפרסם לפני מספר שנים באוניברסיטת לאס וגאס העונה לשם "גישה ניורו-מדעית לניהול כאבי גב תחתון בקרב אתלטים" בישר גישה על גישה מהפכנית וחדשה לידי לטיפולי גב שאינה באה מתוך מבט מכני גרידא על גוף האדם, אלא מתוך הכרה בצורך לשלב עם העבודה הפיסית שילוב של התודעה, המנטליות והרגשות תוך הכרת השפעתם על המכניקה הגופנית.
הכאב הוא בראש (קרדיט: קופת חולים כללית)
לדיון בנושא פניתי אל הפיזיותרפיסט מישה ון-סטי המטפל בספורטאים מקצוענים והמשתמש בתנועה ככלי הרפואה העיקרי שלו, הנושא המרכזי עימו ביקשתי לדון הוא כמובן סוגיית כאבי הגב המטרידה אחוזים רבים מהאוכלוסייה האמריקנית.
מישה מסביר כי "אדם עלול לגשת עם כאבי גב, לאחר שלא מתגלה שום ממצא חריג אך הכאבים נמשיכים כבר למעלה מחודש או חודשיים ומדובר בכאב גב כרוני".
אז מאין בא הכאב?
"הדבר פוקח העיניים הוא שאם מסתכלים על כאב, הוא בעצם מערכת רב ממדית הנובעת גם מקוגניציה ומתנאי הסביבה. ישנן אסכלות שונות לגבי כאב, יש דגש רב ברפואה על האספקט המכני אך היום רופאים ופזיותרפיסטים רבים מביטים ורואים כי החומר המדעי מורכב יותר ומאמצים גישה יותר רב תחומית המקשרת גוף, תודעה ורגשות כגורמים הפועלים האחד על אחר".
כיצד זה מתבטא?
"לדוגמא דרך אוטוסוגסטיה שבה החשיבה משפיעה על הגוף. אם אתה נמצא במקום שלילי, זה יצור את הסבל. למשל אם אובדת התקווה, אם הרופא נותן אבחנה שלילית שכאבים ימשכו לכל החיים ותסבול כל חייך, זה עלול להחמיר את מצבך וליצור סביבה שלילית המייצרת רגשות שליליים ופידבק השלילי הזה, שלא משנה אם נכונים או לא, משפיעים על הדרך בה תחווה את הכאב וגם על הסיכויים שהכאב עצמו יחלוף".
(אילוסטרציה)
אני שואל את מישה, אם הדבר הינו לא אחת יותר מנטלי מפיסי, אזי מה התפקיד של הפיזיותרפיסט באופן בו אנו מבצעים את ההחלמה.
"האמנות של הפיזיותרפיסט היא כמעט כשל פסיכולוג קוגניטיבי התנהגותי, וכמו אצל הפסיכולוג צריך לדעת את הגבולות, ולהסביר לפציינט שלא אחת קורות תופעות של השפעה פסיכו-נוירולוגית על הגוף. הרבה מן התופעות הפסיכולוגיות-ניורולוגיות האלה ניתנות להסבר על ידי מחקר – וזו המטרה הראשונה שלי - לתת מידע נכון ואז להתחיל בטיפול באמצעות תנועה."
"לעתים אם אנו מפנימים דעה לא נכונה לגבי הגוף שלנו בכך אנו למעשה מפחידים את עצמנו ופוגעים בתהליך ההחלמה, לכן חייבים להשתמש בתנועה כדרך פנימה גם לשינוי התודעה שלנו לגבי מצבנו, דווקא תנועה יכולה לעזור, ולפחד ממנה דבר הקרוי "קינטיופוביה" בעצמו עלול להגביר כאבים מסויימים".
מישה מדגיש: "הגוף אינו עצם דומם או מכני, יכול להגיע ספורטאי ולעשות MRI ופתאום לגלות שיש לו בלט דיסק וזה בכלל לא הפריע לו. כי לרבים יש וזה לא מפריע להם בפעולה. בעוד אצל אחרים המצב הפוך. העובדה היא שהרבה מהכאב שנדמה כפיזי מקורו מטנלי, נפשי או פסיכולוגי".
אם כך, מה דעתך על טיפולים אלטרנטיביים כמדיטציה או דיקור?
"אני תמיד בעד גישה אקטיבית של ניהול עצמי עבור המטופל עבור חלק זה הליכה ועבור אחרים זו מדיטציה המסייעת לא אחת בהפחתת לחץ, עבור אחרים זה אירובי. חשוב מאד להתאים את התכנית הספציפית לפרט, יש שמתאימים לפלדנקרייסט ויש לתכניות אחרות, אך נקודת מפתח היא הצורך שהטיפול יהיה משמעותי עבור המטופל, הוא חייב להרגיש מעורב, במקום לשכב על מיטת הטיפולים ולקבל טיפול פאסיבי, כי לא אחת מה שהביא את הכאב האקוטי והכרוני הינה הפאסיביות. ולא אחת קשה לצאת ממנה דווקא על ידה".
מהניסיון שלך מה מבדיל בין אלה שמסוגלים לבצע את הקפיצה קדימה ואלה שלא?
"המדע כבר הראה כי חווית מתח והשפעתה על הגוף עשויה לשנות את המתח ברקמות, לעורר כאבי ראש, ולייצר מתח בשרירים. לכן עלינו לשנות את האינפוט. זהו וממשיכים עם הסטרס. באיזשהו שלב המערכת נהיית רגישה יותר בגלל הסטרס, מקורות הסטרס חייבים לזכות לתגובה ויש להתמודד איתם.
סביבה יכולה ליצור מתח רב. ואז הרקמות כבר בבעיה, הפיזיותרפיסט יכול לעזור אבל זה לא באמת משנה את שורש של הדברים. זו הדרך הישנה של החשיבה כאילו האדם הוא מכונה רפואית".
לינק לדף הפייסבוק של מכון אקטיב
