ברק אובמה היה הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארה"ב.
הוא גם היה הנשיא הפוסט-קולוניאליסט הראשון של אמריקה.
העמדת הפנים הרעילה והצינית שאפיינה את כהונתו סייעה להפוך לפחות חצי מארה"ב למשוכנעת שיש צדק בהצבעה למפלגה (שהפכה תחתיו לאחת) שרואה באמריקה אומה מקוללת, מלאת-אשמה הנכונה להתאבד.
ובמסע ההתאבדות המביך היא מוכנה להקריב את הונה, עוצמתה, גאוותה, ערכיה, מעמדה הגלובלי, ונכסיה האסטרטגיים בשם אידאליים משיחיים, מעמדיים, גזעיים, ואנטי ליברליים.
העובדה שהאביב הערבי; עליית דאע"ש; תכנית הגרעין האיראנית; התחזקות רוסיה במזרח-התיכון ובים השחור; התעצמות סין והרחבת תכנית הגרעין של צפון קוריאה התרחשו כולם תחת המשמרת של אובמה, במקביל להעמקת השבר הגזעי והאינדוקטרינציה הפוליטית בתוך גבולות ארה"ב אינם צירוף מקרים - ומאידך אינם גם חלק מתכנית על.
שכן בפועל, כל מה שברק חוסיין אובמה היה צריך באופן מודע או שלא מודע הוא לתת לשדים אפרו-מרקסיסטים, המלווים בניוריוזיות לבנות אפלות פתח - הם כבר יעשו את שלהם.
אכן מדובר בניהליסט שהביא את האידיאליזם של הסיקסטיז בעטיפה יאפית עדכנית שרמנטית ושחורה ושלבסוף הותיר את אמריקה שבורה, ונטולת עוגן מוסרי.
וכשהגיע טראמפ לנקות את הזוהמה של חניכו של ביל איירס - כל מה שהוא קיבל זה את ברק חוסיין אובמה אומר לתקשורת כי הוא רוצה "חילופי ממשל תקינים" בזמן שהוא בפועל מסייע להילרי קלינטון באמצעות ה-CIA וה-FBI לרגל נגד הקמפיין של טראמפ ונגד המפלגה היריבה - נחש-אדם.
אבל מלבד העובדה שברמה הסטטיסטית מדובר באחד מהנשיאים הכושלים ביותר שידעה ההיסטוריה האמריקנית הרי שבפועל אפשר לסכם בכך שמדובר באדם שבחר להמית את אמריקה ברכות – להניף דגל לבן ואדום במקום את הדגל הכחול-אדום-לבן.
(אולי הכחול החסר בדגל של אובמה הוא בדיוק זה שחסר בתמיכתו בכוחות השיטור)
השאלה המעניינת היא כיצד אדם עם אג'נדת הרס מתוחכמת ומרדימה כשל אובמה פעל לצד אדם עילג וכביכול כל-אמריקני כג'ו ביידן.
בעצם כיצד הטנגו הביזארי הזה פעל?
האמת היא שרק סגן נשיא מסוגו של ביידן, פרובנציאלי ונטול הבנת עומק, שהיה ידוע במשך שנים כסנאטור הפחות חכם בוושינגטון – רק אדם מסוגו של ביידן יכל לחיות בבית הלבן במשך שמונה שנים מבלי היכולת לקרוא את התמונה הגיאו-אסטרטגית העולמית שנוצרת למולו , רק הוא יכל לספק את התדמית של הסבא הזקן והחביב (והביזארי לפרקים) ובו בזמן לא להבין מה מתרחש מולו ורק להמשיך ולהנהנן בראשו המטופש בלי לראות בכלל מה קורה ולחפש בעיקר איך לעשות מזה כסף.
אכן לא רק טיפש, גם מושחת.
פוליטיקאי מוגבל, ממסדי, שהפקידים בוגרי ג'ורג'טאון עשו עבורו את העבודה 40 שנה, שהמתמחים הצעירים קוראים ומפרשים עבורו את הסעיפים, שהעוזרים חושבים עבורו על המהלכים, אדם שהינו בור ברמה המדינית ושכל ניסיון שלו להתעלות לצמרת המפלגה הדמוקרטית נכשל ובגדול – רק אדם שכזה שאובמה עצמו נטה לזלזל בו וראה בו כ'איש לבן מבוגר וחביב' שאמור למשוך קולות של מצביעים לבנים, יכל להיות במרכז העניינים בלי להבין מה העניניים.
מבלי להבין שיש כאן אדם המסוכן לאמריקה.
אבל ג'ו לא פראייר, הוא הבין טוב מאוד שאין טעם לשבת בצד בלי להיכנס לביזנס, הוא הרי כבר מבוגר, ולפניו בתור למירוץ הדמוקרטי לנשיאות עומדת הילארי קלינטון.
אז מה עושים? אוכלים ושותים – כי ממילא מבינים – שמחר – פוליטית - נמות.
ומה נשאר לעשות? קופה.
ביידן היה לא יותר מבובה מהנהנת שגרפה רווחיםם מהמדיניות חסרת האחריות של אובמה בזירה הגלובלית, ממסע ההתערטלות הדיפלומטית ואובדן הערכים האנטי-אמריקני שנבע מהניהליזם האובמי.
לא האנטר ביידן היה 'השואב אבק' של ג'ו ביידן, כפי שהנשיא טוען, אלא היה זה ג'ו ביידן שהיה שואב האבק של מדיניותו של ברק אובמה - האנטר, זה רק הביוב המנצנץ של הסיפור.
אכן, הסיפור האמיתי, הפאתטי, והמאוד לא מספק שהיסטוריונים שינסו להבין את מהות הקשר בין שני האנשים הינו לחלוטין חסר משמעות והילה נשיאותית (לא שבהכרח קשר בין נשיא וסגן נשיא אמור להיות מומנט ספרותי). אך כאן מדובר בשיתוף פעולה הבנוי על תדמית.
גבר לבן וזקן, אידאליסט שחור וצעיר, אחד פוליטיקאי מושחת, האחר אדם שיתכן וחשב אך לא היה מודע למעשיו ושטפטף לאמריקנים את רעל הוידוי-הקתולי וההרס העצמי, בזמן שסגנו קוטף את פירות הרעל - כשברקע אמריקה למען השם יורדת מנכסיה.
האמת סיפור לא רע - אך בהחלט דפוק אשר מוכיח כמה "תדמית" היא מסוכנת בעולם הפוליטיקה.
האחד זייף את עצמו כידיד הקהילה השחורה ואנשי מעמד הפועלים כשבפועל מעולם לא עשה דבר עבור אלה או אלה, האחר איש שיווק מצוין שזייף עצמו כידיד ומגן ערכי אמריקה הנאורה כשבפועל הוא לא הבין את המהפכה, הרוח, הייעוד, והאומץ האמריקני.
בפועל, שני יצורי ביצה וושינגטונית טיפוסית שזכו לליטוף תקשורתי ולתדמית שאינה הולמת את המציאות – בפועל? לא הייתי נותן להם לנהל יותר ממחוז קטן במדינה בגודל בינוני במערב התיכון.
והעיתונאים? הם לא יספרו את הסיפור הזה, כי הם לא למדו היסטוריה אמריקנית, או שבמידה ולמדו הם למדו תעמולה אנטי אמריקנית - ולכן הם רואים באובמה ובביידן רק שלב בסיפור הגדול - ואכן אם אובמה היה זה שהכשיר את הלבבות - ביידן הוא הסנילי שאחריו המבול שאובמה הכשיר.
ממש צמד חמד.
ביידן הוא לא יותר מהפאול פון הינדנבורג של אמריקה.
וכמה נאה ויאה שאחרי אובמה וביידן, יגיעו ביידן והאריס - זה מדהים כמה הבן אדם בובה היסטורית, אפילו אם מוחית היה מסוגל לתפקד.
לעומת ביידן ואובמה, ומה שעלול להפוך לביידן והאריס אני מביט בסגן נשיא אחר – במייק פנס מושל אינדיאנה לשעבר הנעמד בגשף שוטף בעודו פונה אל אנשי ניו המפשייר ובו אני מכיר בכך כי באמריקה ישנם גם מושלים הגונים האוהבים את עמם.
ולבסוף, עולה תהייה פילוסופית שלעולם לא תעלה בראשם הריק של עיתונאינו.
מה גורם לאנשים לרצות שימשלו בהם, להרשות זאת?
והתשובה מתחילה בכך, שהמשילה, והמושל אמור להיות בפועלו מנהל – ולא אידאולוג - אלא בעיתות של משבר כנגד החירות והחברה הפתוחה (האמיתית של פופר, לא של סורוס).
הממשל הוא מרחב השפיות לא במובן הציני והאקזסטנציאלי, אלא בהיותו מרחב בו ערכים פוגשים את הסדר.
אך במקום בו הסדר הוא ערך, וערכים הם סדר - משהו רע קורה - הפרופורציות נאבדות, ונוצר הריק ההכרחי דרכו התדמית המזוייפת והתעמולה חודרים - לכן יש צורך באיזון - האיזון שבין טראמפ ופנס הוא מושלם הפיוריטן הנוצרי ואיש העסקים הפרגמטי - צמד היסודות שיצרו את האומה האמריקנית לפי טוקוויל.
וכשמייק פנס אומר ב'אל אנו בוטחים', ושהנשיא אומר שאמריקה תהפוך למעצמת הייצור של העולם - אני רואה כי האיזון שבין ערכים, וסדר, הוא אלוהי - באמריקה.
לעומת האיזון של ביידן ואובמה שכפי שראינו הוא פשוט פתולוגיה אידאולוגית שמשלימה נהנתנות של פוליטיקאי מושחת
אז בהצלחה לכם אם אתם בוחרים בביידן - אמריקנים? אתם רק בשם - לא ברוח.
