שליח היברו ניוז בדרכים: דלוואר, מסע בין תחנות חייו של ביידן - "אין מקום לפוליטיקה על הבר"

העיירה קליימונט שבמדינת דלוואר בה גדל והתחנך ג'ו ביידן ממוקמת בין 'הבירה המייסדת' פילדלפיה, ובין הבירה הנוכחית וושינגטון – במילים אחרות, ג'וזף רובינט ביידן גדל בין עיר העצמאות, ובין גבעת הקפיטול, או אם תרצו, בלב ליבה של מורשת הממשל האמריקנית.

 

בסטקייה המקומית בה נוהגת משפחתו של סגן-הנשיא לשעבר לסעוד כשבניה חוזרים העירה (מאחוזתם שבגרינוויל הסמוכה), מתנוססת בגאון תמונתו של ג'ו.

"כן ראיתי אותו כאן, לא פעם אחת. הוא מגיע, נעמד בתור כמו כולם, מחייך, ומדבר חופשי עם באי המקום", מספרת מנהלת המסעדה שממוקמת למול הכנסייה של קליימונט.

 

הקיר בסטקייה המקומית

ואכן, ג'ו ביידן מעולם לא עזב את קליימונט. לאחר התיכון אמנם ביצע גיחה לאפ-סטייט ניו-יורק עבור התואר הראשון, אך מיד שב ללימודי המשפטים באוניברסיטת דלוואר המרוחקת כ-20 דקות נסיעה מביתו, את ההתמחות המשיך במחוז ניו-קאסל השכן, ול'עיר הגדולה' ווילמינטון (המרוחקת מספר מיילים מקליימונט הגיע בגיל 29 כשזכה במושב הסנאט הדמוקרטי במדינה שנחשבה עד אז לרפובליקנית.

כאן אירעה גם הטראומה הקשה בחייו. כאשר בחורף 1972, כעשרה ימים לאחר זכייתו במושב הסנאט, אשתו הראשונה ניאלה, ובתו בת השנתיים נעמי, איבדו את חייהן בתאונת דרכים בדרכן לקניית עץ חג המולד.

בניו הצעירים, האנטר ובו נפצעו קשה, וטקס השבעתו לסנאט התקיים למול המצלמות באותו בית החולים בהם אושפזו.

לאחר 36 שנים בסנאט, כאשר הגיעה הקריאה מברק אובמה ב-2008 – ביידן כבר התגורר בפרבר היוקרתי גרינוויל, הסמוך לקליימונט.

 

הכנסייה המרכזית של קליימונט

היהודי שבא משום מקום

מנהל הבר המקומי הוא בריאן, והוא אחד משלנו, בן 45 שבזמן שהוא מרים כיסאות במקום המתרוקן מודיע ללקוח המאוכזב (שאפילו לא הספיק להזמין בירה) ש–"בבר לא מדברים פוליטיקה ודת".

זה בערך הבר האחרון שפתוח בדלוואר, הם כולם נאלצים לסגור ב-1 בלילה.

זוג אחרון משחק בחיצים, ובריאן השמנמן והחייכן העומד מאחורי מסביר שבקרוב יסגור.

הוא שואל מאין אני בא? אני עונה שמישראל, הוא מספר על הבר-מצווה שעשה,  אבל אני כבר ניחשתי שהוא יהודי עוד לפני המזל טוב ולפני שאמר שעשה בר מצווה שכן קלטתי את הניורוטיות שלו מקילומטרים.

הוא מספר שבא לדלוואר בשנות הקולג', ונשאר, "יום אחד יצאתי מהפסקת הצהריים ופשוט נשארתי בבר, הבנתי שאני לא רוצה להיות חליפה ועניבה כל חיי".  

בשלב הזה הזוג האחרון בבר כמעט עזב, אך הגברת מתקרבת אלי וחוזרת על דבריו, "כן לא מדברים פוליטיקה בבר".

אני מתכנס לעצמי וחושב, ''האמריקנים האלה [כאילו אינני אחד מהם] מדקלמים לעצמם במחזוריות צפויה את המשפטים המועתקים והמטופשים הללו בביטחון כה רב ומבלי להבין את הגיחוך שיש בקלישאות האלה, עד שהם פשוט מאבדים צלם אנוש.

"כי לפעמים איזה מניאק שיכור לא יוכל לשלוט בעצמו ויזרקו אותו מהבר", היא ממשיכה בכוחניות מלאת ביטחון המתלווה לניחוח אלכוהולי האופף את פיה.

לאחר שאלה היו מילות הפרידה הבלתי נשכחות שלה, היא ובן זוגה עוזבים, וזה כבר רק אני ובריאן. שני היהודים.

"אז יש כאן הרבה יהודים באזור?", "לא ממש אולי בקמפוס",.

"תראה", אני אומר לו, "אני שונא לחזור לזה אבל אתה מבין את החומרה שברעיון של "אין פוליטיקה בבר?", 

"בריאן, אני מישראל אבל את הקלישאה הלעוסה הזו שמעתי כבר בניו יורק, בוושינגטון, ובפנסילבניה באותה ארשת מגניבות טרנדית וביטחון מזויף", אמרתי בתקווה שהוא יבין כמה מדובר בחוק החברתי הכי לא אמריקני בהיסטוריה.

במקביל חשבתי על איך בצרפת, בריטניה, וישראל אין פרלמנט אחד ראוי שלא מדבר פוליטיקה. 

"אתה מבין שמדובר במשהו מגוחך המעיד על חברה אינפנטילית שבה הפרטים לא מסוגלים לנהל שיחה מתורבתת ולהתנהל באיפוק עם מחשבותיהם כשהם ליד כוס יין או בירה בסביבתם?".

ואז חשבתי על אבות הדמוקרטיה האמריקנית שהיו הוללים בשתייה וסביאה בעודם מדברים עם הבוחרים במהלך המאה ה-19 וה-18 (בסגנון מרכז הליכוד רק באנגלית), והשוויתי זאת למה שקורה היום בעצב.

בריאן המשיך לנקות את הבר הריק.

אכן, אחינו לבן יותר מיהודי, והוא מדקלם באותה קתוליות ואוונגליזם אדוק את אותה מנטרה לעוסה "בלי פוליטיקה ודת בבר" בלי להבין את ההסמליות המחרידה שבמילים היענתו נכונות.

אכן, אמריקה שהמסורת הפוליטית שלה התבססה על קרנבלים רווי שתייה, במסגרתם הבוחרים והנבחרים דנו בצוותא ובלי מחיצות על עניני ציבור בלהט ושלהבת, כבר נעלמה כנראה מזמן וקיימת רק בספרי ההיסטוריה שאני כותב וקורא.

העידן בו אמריקנים האמינו כי הם יכולים לשמר על יסוד ציוויליזציוני ועל מחשבה צלולה ליד אלכוהול הוחלפה במשפטים קליטים של שיכורים מטומטמים או אנשי פוליטיקלי קורקט מפוחדים - שבט אחים בלי הביחד.

ובדיוק כמו שהיהודי הזה ששמו בריאן, איבד את שמו, ואת סקרנותו הבלתי נגמרת להאיר ומתוודה בפני כי יותר מפוליטיקה הוא מעדיף לדבר על 'הסטילרז' ומחייך בצורה מוזרה. כך אמריקנים מעדיפים אסון אינטלקטואלי המגובה במשפטים קליטים ומגניבים חסרי כל פשר והיגיון על פני יצירת אנשים הגיוניים, בעלי רוח, ודעת גם אם זה אחרי 2-3 בירות.

בחירות לא?

מייק מכוון תנועה

בכביש היציאה מהבר השעה כבר 1 בלילה.

עם שלט 'סטופ' אדום ומעיל צהוב זוהר עומד מייק המפקח על תנועת המכוניות עבור עבודות הסלילה-מחדש המתבצעות במקום. הוא כאן עד 6 בבוקר.

'ימינה או שמאלה' הוא מורה עם היד, 'שמאלה' אני מחזיר, כשהוא מורה להתקדם עם הרכב החיוך הענק שלו הוא מינימום הזמנה פורמלית לשיחה.

"לעזאזל עם טראמפ, איני סובל אותו, נשיא נורא. גם לא מת על ביידן שהתבטא בגזענות, אבל בחיים לא טראמפ", אומר בוגר הקולג' בן ה-24 ממוצא אפרו-אמריקני שדעותיו המוצקות נשמעות מאחורי הטרקטורים הרועשים בפסקנות ושהחיוך מסרב לרדת מפניו.

אחרי 10 דקות אני כבר מחוץ לאוטו, ובמשך חצי שעה אנחנו מנהלים דיון – בודקים מי יותר סבלני לטעויות של השני.

מייק מנומס, לוקח את הדברים באיזי, אבל את הפוליטיקה ברצינות. "בכנות? את כל הטוב שהוא כן עשה, אובמה התחיל, אבל ברור יש הרבה שחורים שבאים לצד שלו".

"מייק, אני יהודי, בחיים לא הייתי תומך בטראמפ אם הוא היה גזען, ותראה את כל הטוב שהוא עשה ליהודים וגם לשחורים",

"את כל הטוב? אולי הטוב עבור משפחתו, אתה רואה מהטוב הזה משהו?"

"תגיד מייק, רק שאלה, למה את הבארים בדלוואר סוגרים ב-1 בלילה?"

"בגלל מה שקרה בווילימנטון ב-2013, היו מהומות קשות, ובגללם כולנו סובלים", הוא עונה.

"נו, מייק מתי זה 2013 ?" אני שואל, "אובמה" הוא עונה – שנינו צוחקים.