בדרך לפגישה הלא מתוכננת עם אנשי השירות החשאי מחוץ לביתו של ג'ו ביידן אני עובר דרך מזרח ניו-ג'רזי.
האזור בו גדל הזמר המפורסם ברוס ספרינגסטין ששיריו מבטאים את שברונו של חלום הפרברים האמריקני אי שם בסוף שנות ה-70 בזמן ממשלו של ג'ימי קרטר.
בדרך לוולמינגטון, הבירה הכלכלית והפוליטית של דלוואר אפפשר בהחלט לזכור כי גם העיר הזו היא אחד מהחלומות השבורים של שירי ספרינגסטין.
העיר שהתהדרה בעבר במפעל כלי-רכב של קרייזלר ובהיותה מרכז חשוב של ענקית הכימיה 'דופנט', התדרדרה אף היא מאז אותם שנים.
באישור אנשי הסנאט ובהשגחת התאגידים הגדולים, עבודות בני המקום נשלחו לארצות אחרות וכל מה שנותר מהעבר הזוהר הם תמונות של ג'ו ביידן המחייך בסטקיית הפועלים החצי-נטושה שבעיר הולדתו הסמוכה קליימונט.
אכן התקשורת הממסדית תמיד קונה את המשחק המזוייף של פוליטיקאי המבקר מסעדת פועלים כדי לעמוד בתור.
המשחק המבוים והאהוב על אובמה וביידן בד"כ מאומץ ע"י פוליטיקאים שידועים באהבתם לסצנות מבויימות של ללחוץ ידיים ולשבת עם 'אחד האדם', או באמריקה, עם הבעלים הלבנים של המסעדה, ולא עם המקסיקנים המפעילים ת'מקום.
מוקדם על הבוקר בדרך לבית חב"ד היחיד של דלוואר שירי ה'לד-זפלין' מתערבבים בצינת הבוקר וברוח נושבת, וכשאני מנסה שלא לאחר את המניין אני חושב כיצד כולם במדינה הקטנה והפסטרולית הזו פשוט טסים על הכביש. אכן, אנשים פה מאוד שלווים ומסבירי-פנים, אך מאחורי ההגה בשעות הבוקר - הם נוהגים כמו שדים.
מרחוק אפשר לראות את האור החם של בית הכנסת, החזן עטוף בטלית, שחר מנצץ מעליו, ובית הכנסת נראה כהיכל של זריחה ושל אור.
בבית החב"ד המשרת קהילה של כ-6,000 יהודים מוולמינגטון (מתוכם רק מיעוט שאכן פוקד את בית הכנסת) אין אבטחה צמודה, מה שגם קצת מדאיג, בכנות.
אני התשיעי בניסיון לבנות מניין בתוך הבניין היפהיפה.
"יש מספר קטן של משפחות שומרות-שבת החיות פה", מספר לי עורך הדין דייויד מרגוליס המספר כי בקהילה בחרו שלא לדבר על פוליטיקה בשל החשש מהרחקת יהודים בעלי עמדות מנוגדות ויצירת חיכוכים.
רב הקהילה, ממוצא בריטי, מסרב באופן עיקש להביע דעות פוליטיות בפרהסיה.
"לדעת רבים הידיעה כי ישנן ראיות מרובות על הריסת הדמוקרטיה מוכיחה את עצמה", אומר מרגוליס השעון על דף ממסכת עירובין בגמרא בעוד הרב מבקש למשוך אותו מענייני העולם הזה אל החברותא שאחרי תפילת שחרית.
"היית נותן לאדם שמתבלבל ככה במספרים להיות רואה החשבון שלך?", אני שואל לגבי ביידן.
"אני רוצה אדם שיכהן כמפקד עליון אדם שלא רק ידאג לעצמו ולכסף שלו, ויקרא למומחי רפואה אידיוטים", אומר מרגוליס.
אכן אולי אדם משכיל – אך נראה כי הוא מוזן במקורות מידע מפוקפקים למדי.
בינתיים אני פותח בשיה עם אחד משליחי חב"ד במקום, מתי פליקשטיין.
"יוסל? (ג'וזף ביידן), איני יודע דבר עליו באמת שאיני", הוא עונה לשאלתי על איך הוא מרגיש עם העובדה שבן העיר רץ לנשיאות.
"אני יודע שהוא מדלווואר". אכן, ביידן גר כרבע שעה נסיעה מבית החב"ד.
בשלב זה של שיחה פוליטית זהירה (בכל זאת מנהג המקום שלא לדבר על כך..) נכנס פרד טהארני, מהנדס יהודי-אמריקני ממוצא פרסי.
"למה שטראמפ לא יקנה 15 דקות בכל ערוצי הטלוויזיה ושם יוכל להציג את האמת שלו, ויישר את ההדורים, תוך שהוא מסביר לעולם את המציאות?".
אני מתפלא לשאלה המצוינת, ומספר לטהארני שאני מכיר אנשים שמכירים אנשים שמכירים את הנשיא ואנסה להעביר זאת הלאה.
האמת, טראמפ עשה דברים דומים עם הניו יורק פוסט בשנות השמונים כשנהג לקנות עמודים שלמים עבור מטרותיו.
"פה אין אנטישמיות. אדרבא, אנשים מתעניינים ושואלים מה זה החוטים האלה הנמשכים מהחליפה שלי, ואפילו מגיעים גרים שמתעניינים ביהדות".
בדרך החוצה טהארני מספר בדיחה על כומר ורב הנכנסים לבר, ומתי פליקשטיין חוזר לעיסוקיו - זהו, אנחנו בדרך לבית של ביידן.
בדרך לביידן
הדרכים המובילות לעיירה גרינוויל מוריקות.
מלבד שלטי האריס-ביידן, אפשר גם לראות שלטים של המועמדת הליברטריאנית ג'ו יורגנסון, באופן אירוני, שלטי טראמפ היחידים שראיתי בדרך לגרינוויל נמצאים ביציאה מחוץ לאזור ביתו של ביידן.
המרכז המסחרי שבלב העיירה הציורית מתהדר בבתי קפה ריחניים ובמאפיות בוטיק.
כאן בפרבר האמיד של ווילמינגטון, מתגורר כמובן המועמד הדמוקרטי לנשיאות ג'ו ביידן.
באופן אירוני למדי, לאחר שאנו מתבשרים על שם הרחוב בו הוא גר, מתברר כי הרחוב ממוקם מספר רחובות מ"השדרה הנשיאותית".
בדרך המתעקלת ל'מייפל רוד', אני עוצר לשאול איש תחזוקה אם הוא יודע היכן הבית של ג'ו ביידן.
האיש אומר שאין לו מושג וכי הוא רק כאן להפעיל או לגרור רכב. אך בפועל, מתברר כי הוא למעשה איש התחזוקה של השירות החשאי...
וכעבור עשרות מטרים, כבר אפשר לראות מספר גברים חזקים ותמירים עם אוזניות, וחליפות המצטופפים למול רכבים שרד משוריינים - כנראה שגר כאן אדם חשוב מאוד, מינימום ג'ו ביידן.
"היי אפשר לעזור לך", שואל אחד מהם.
"אני עיתונאי מישראל".
הוא רוכן לכיוון החלון ואומר, "SHALOM" בחיוך - האמת, לכזו תגובה חיובית לא ציפיתי.
אבל מה לעשות, והמשחק שוטר-טוב שוטר-רע הגיע גם לכאן, ומיד המאבטח שלידו (יש שם לא מעט), קצת פחות סימפטי.
'אי אפשר לעמוד כאן עם הרכב, זה שטח פרטי', הוא מורה לי בפסקנות.
אני נאלץ לעשות סיבוב, לחנות את הרכב במרחק כמה מאות מטרים, ולגשת עם הדרכון האמריקני.
ובעוד אני חושב שהכל טוב, עוד לפני שאני מספיק להתקרב למתחם הם אומרים "אתה לא יכול להחנות שם. שם זה רק לשירות החשאי".
הופה, גילו מי הם - חברת אבטחה פרטית הם לא.
"רגע זה הבית של ביידן?" אני שואל, "איננו יכולים לאשר או לשלול זאת".
בשלב זה, ביידן אמור לעזוב את ביתו לכיוון אסיפת בחירות בג'ורג'יה.
עכשיו מכיוון שאיני מכיר את חוקי התעבורה במקום, ואיני יודע היכן לשים את כלי הרכב, אני פשוט חונה עוד כמה מאות מטרים משם ועושה את דרכי ברגל במטרה לתפוס תמונה טובה.
כשאני נעמד מול החנייה מתחיל משחק המבטים המוזר על רקע תחושה מעט הזויה של למצוא את עצמך עומד באמצע יער פסטורלי בלב שום מקום, עשרות מטרים מהמועמד לנשיאות ועם לא מעט צוותי אבטחה.
אך הזמן הולך ואוזל, שכן מהר מאוד מוסבר לי שאיני יכול לעמוד על השוליים (שהם חלק מאדמה פרטית), ומאידך אסור לי לעמוד על הכביש שכן יש כאן רכבים בתנועה.
"נו אתה צילמת את התמונה שלך?" אחד מהם שואל לאחר 5 דקות של החלפות מבטים, "בדיוק רציתי לשאול אתכם על זה" אני עונה לו - "נו אז צלם ותמשיך".
בדרך החוצה, אני פוגש גם את הלימוזינה של ביידן.
גם משם אמרו לנו לעוף.
ובדיוק כשהגעתי מתברר כי ג'ו עוזב את הבית, והתחושה היא שאני נמצא שניות מחקירת FBI
ומכיוון שלא הספיק לי, הייתי חייב גם לבקר את מטה המפלגה הדמוקרטית בדלוואר.
אבל שם, בכנות המצב היה נטוש למדי, קצת כמו באסיפות הבחירות של המועמד הדמוקרטי - לפחות אבטחה יש.
