דעה: כמו בבלדת רוק של פינק-פלויד ככה התקשורת התנהגה בבחירות לנשיאות

אני כותב לכם מחדר מלון בתל אביב המשקיף על מה שהיה פעם בניין השגרירות האמריקנית (עד שהגיע טראמפ).

אם אתם זוכרים כותרת המאמר שלפניכם הינה "דעה: כמו בבלדת רוק של פינק-פלויד ככה התקשורת התנהגה בבחירות לנשיאות". והאמת, שיקרתי.

לא התכוונתי לתקשורת. בעצם כן התכוונתי, אבל לא לכולה. כי למעשה כשאני מדבר כרגע על תקשורת, אני מדבר על מה שנותר מהתקשורת.

וכשאני מדבר על מה שנותר מהתקשורת הרשו לי להתייחס אך ורק למה שאני מגדיר כתקשורת "אובייקטיבית". יחסית.

שכן בפועל, התקשורת אינה משמשת עוד להודיע לציבור על המתרחש בתרבות, במחשבה, בעולם או במסדרונות הממשל, נכון לעתה היא משמשת ככלי לקבלת ידיעות, יצירת נראטיבים, ייצור תעמולה, ועשיית פוליטיקה.

קרי, "הרשות הרביעית" אשר ציפינו ממנה למידה מינימלית של אותו יושר עיתונאי מיושן שפעם דמוקרטיות הצליחו לייצר - מתה.

אבל היה אפשר לחשוב שבכל זאת, אני אולי כן פונה לכלי תקשורת עם אנשים אינטליגנטיים, כלי תקשורת הממוקמים מהוול-סטריט ג'ורנל וימינה - כל היתר (מלבד כמה אתרי חדשות מעניינים בשמאל הרדיקלי אך הכנה) פשוט לא מעניינים אותי.

ובכנות, אשים את 12 שנות השכלתי הגבוהה ואת תאריי האקדמים על כך שהן 'הוושינגטון פוסט' והן 'הניו יורק טיימס' הם גופי ביון.

עם המורשת המפוארת של Operation Mockingbird בהיקשר להתנהלות הקונקרטית בפרשת רוסיה/גייט ובצירוף הכסות המטא-מודרניסטית הלא משכנעת - רק מטומטם לא קלט את זה עד עכשיו - מטומטם או כמעט כל ""עיתונאי"" ישראלי מצוי.

אבל מדוע אני, ימני מובהק, בחרתי לקחת דווקא את אותו נתח שעוד נותר מהתקשורת האמריקנית (וזה כולל אגב כמה מקבילות ישראליות שמרניות) ולקשר אותם לשיר של פינק פלויד? וכמובן נשאלת השאלה - לאיזה שיר?

וכן, לתשובה לשאלות אלו מוקדש המאמר הקצר (סה"כ 880 מילה)

אז כמובן שמדובר בבלדת הרוק המיתולוגית 'Dogs' שיצאה בשנת 1977 באלבום Animals.

Dogs (להלן 'כלבים'), הינה בלדה באורך 17 דקות המתארת למעשה את גינוניו, קורות חייו ועלייתו ונפילתו של איש עסקים ממולח המבלה את מרבית ימיו בחוגי הסילון ובטרקליני הביזנס רווי הצביעות והדו-פרצופיות של בריטניה.

שם הוא אט אט מתדרדר מוסרית ונפשית, עד לרגעי התהום שבהם הוא מוצא עצמו מכלה את שארית ימיו כאדם זקן המתגורר באתר נופש שבדרום אירופה בו הוא גוסס לבדו מסרטן לאחר "שהדם בעורקיו הפך לאבן" ובתום מסכת חיים של צביעות שקר ותיעוב.

אם התמונה העגומה והמטרידה שנכתבה בסוף שנות השבעים כפורטרט אומנתי על הקפיטליזם הניאו-ליברלי נראית לכם דכאונית מדי הרי שניתן לומר כי הדבר היחיד המעודד בה הם סולואים עזי רגש ובלתי נשכחים של דייויד גילמור המתלווים לטקסט הנפלא (של רוג'ר ווטרס השם ישמור) - אשר הופכים את השיר דווקא לקלאסיקה אמיתית ומהנה.

ובכל זאת מכיוון שקוראיי הנאמנים יודעים שאיני מרבה לכתוב ביקורת מוזיקלית הרי שיש לשאול איך כל זה שוב קשור בדיוק לבחירות 2020? ולתקשורת?

ובכן אם יש משהו שמזכיר לי את 'כלבים' הרי שאלו צמד גופי החדשות המרכזיים-שמרנים בארה"ב - הניו יורק פוסט, ופוקס ניוז שעלילת השיר כמו נכתבה אודותם.

הכלבים שנבחו עם הנשיא עד הפסגה ומכלבי נחייה נאמנים הפכו לכלבי תקיפה חסרי מצפון אשר ברחו מהספינה יום למחרת התוצאות המופרכות - מזכירים בצורה מעוררת השתאות את הכלבים של ווטרס.

הכלבים עד מהרה בחרו יד אחת לנטוש את הספינה מבלי להטות אוזן למצבור הראיות ולשאלות המתמטיות והמשפטיות המזדקרות לכל בעל מצפון מבחירות 2020.

ואני יאיר קליינבאום, מוכן לשים את הרזומה האקדמי (בכל זאת דוקטורנט להיסטוריה עם 7 שנות מחקר אקדמי במוסדות להשכלה גבוהה) וגם את היושר העיתונאי שלי (בכל זאת כמה אלפי מאמרים שפורסמו בכמה גופי תקשורת) על כך שהאנומליות הסטטיסטיות של הבחירות הללו נמצאות לא רק בשדה של חוסר הסתברות מתמטי - אלא בשדה של אי היתכנות פיסיקלית.

אבל הבלונדיניות היפהיפיות של פוקס ניוז, והכותרות המפוצצות של הניו יורק פוסט לפתע פנו כנגד המדע, המשפט, הצדק והנשיא.

וזה מחזיר אותנו ל'כלבים' של ענקית הרוק הבריטית: בתרגום חופשי;

"אתה מוכרח להיות משוגע, עם צורך אמיתי
לישון על קצות האצבעות, וכשאתה ברחוב
לאסוף בשר בקלות עם עיניים עצומות"

זה השלב הראשון של הרומן טראמפ-תקשורת שמרנית. 

לתקשורת הימנית המרכזית היה צורך אמיתי, מישהו שיכניס עניין בעסק לאחר הגיהנום של אובמה, לא עוד רומני, או מק'יין עם קסם אישי של עוף יבש, טראמפ היה הבשר (הסטייק) הקל שהתקשורת השמרנית ייחלה ושמחה לעצום את עינייה מכל הגינונים המיותרים של וושינגטון עבורו.

בשלב הבא בשיר כבר מתואר למעשה ניצחון הנשיא בבחירות - ומצעד החנפנות ליד הבית הלבן המסתיים כמובן בסכין בגב.

"ולאחר זמן תעבוד על סגנון, עניבה נכונה, לחיצת יד טובה, מבט מסוים בעיניים, וחיוך קליל

עליך להיות נאמן על ידי האנשים להם אתה משקר
לכדי שכאשר יפנו גבם אליך
תהיה לך הזדמנות לנעוץ את הסכין"

הדבר היחיד המבדיל בין התנהגות התקשרות השמרנית כביכול לבין השיר היא העובדה שהעם האמריקני לא הפנה לרגע את גבו לכלי התקשורת הללו שנעצו סכין לא רק בנשיא הפופולרי ביותר מאז רונלד רייגן אלא בעם האמריקני כולו.

ועכשיו, לאחר שהרייטינג של פוקס ניוז נראה כמו הכלכלה האיראנית אולי הגיעה העת לחזור לאנשים הנכונים - לצוות המשפטי של נשיא ארה"ב.

לעורך הדין הססגוני לין ווד, עורכת הדין המוכשרת סידני פאוול , וג'נה אליס המבריקה וכמובן לרודי ג'וליאני.

השלושה הראשונים, אנשים בעלי רגש דתי חזק. רודי קצת פחות.

לא ברור אם הבחנתם או לא, אך בציוציהם בטוויטר הם מרבים לדבר על הצדק האלוהי שיחליט את תוצאות הבחירות.

כמו פינק פלויד, גם הם יודעים

"כאשר אתה מאבד שליטה אתה קוצר את שזרעת, והפחד גודל, והדם הרע הופך לאבן... נגרר מטה על ידי האבן".

ובאולפני פוקס כבר צונחים יותר מהר מאבן.

מעניין אם התקשורת "הימנית" בישראל שמכתירה את ביידן לנשיא גם מבינה, או שאצלה זו דווקא בגידה אחרת שתגרור אותם למטה - 

בגידה בערכים.

או שאולי, טעיתי ויש דווקא שיר אחר באלבום Animals המתאר את אסופת הנמושות הישראלית-אמריקנית הזו בצורה טובה יותר - נכון, איך שכחתי

Pigs.