מאמר זה מחולק לכמה חלקים שבסופם תבינו בדיוק את הסודות המתוחכמים שבאמצעותם התקשורת מנסה להנדס ולשלוט לכם במוח.
המאמר מתחיל 1. בהקדמה, נמשך ב 2. חשיפת 10 השקרים הגדולים של 2020, ומסתיים ב-3. ניתוח האופי בו התקשורת מוכרת שקרים ו-4. ניתוח האופן בו התקשורת מייצרת את השקרים.
(הערה: מאמר זה מכיל ידע פסיכולוגי בעל חשיבות שיש להפיץ בכדי להזהיר בני-אדם רבים ככל הניתן מהסכנות שיפורטו להלן).
הקדמה
שקרים מטבעם הינם רומנטיים ותיאטרליים בהרבה מאשר האמת ההיסטורית היבשה אשר רק מתי-מעט מסוגלים להפיח בה חיים מבלי ליפול אל תחום המיתוס.
מכיוון ששקרים נובעים מדמיונות שהופכים לשפה, ולא מן המציאות המנותחת באמצעות המתודה המדעית והרציונלית, השקרים ניחנו בנטייה פנטסטית לפעול בצורה מסתורית ולהתגלות בהדרגתיות המאפיינת מערכה שייקספירית.
בפועל, בהיעדר מוסר (אלוקים) ובהיעדר היסטוריונים ראויים (בעלי אומץ ושכל), לא כל הדמיונות השקריים והמניפולציות הפסיכולוגסטיות (היוצאות מתחום התודעה ומהנדסות את מוח הזולת) מתגלות בפרק זמן קצר, ובטח שלא התכסיסים של אלה היושבים ומנסים לספר לנו את השקרים.
אך תודה לאל, השנה, ולא בהכרח בגלל גדולת חכמי הדור, או בשל איזושהי מוסריות יוצאת דופן, קרה מקרה מדהים ו-10 השקרים הבוטים והקשים של התקשורת העולמית נחשפו כולם בזמן אמת, במידה מה, היה ברור שהם שקרים עוד בטרם הפכו לדוגמה פוליטית.
כשהמחזאי (הנראטיב) בייאוש ובפאניקה, כשהמשחק על הבמה גרוע, כשהעלילה מלאת חורים הנחשפים בזמן אמת, גם הניסיון לרוץ עם כספי הצופים לרכבת של חצות כבר לא מפתיע אף אחד, אך הניסיון להתחמק עם הכסף כאילו זה הדבר הנכון והצודק - קרי, הניסיון לומר על השקר כי הוא אמת, זאת רבותיי, כבר חוצפה.
וכשאנחנו רודפים אחריהם עם לפידים בוערים בדרישה הצודקת לקבלת הכסף חזרה, רינה מצליח הופכת ל'יאגו' מאותלו, והם כבר קוראים לחברים שלהם (ענקי הטק), או לפסיכיאטרים שיקראו לכם קונספירטורים - כשבפועל ברור שהקונספירציה היחידה הייתה לקחת לכם את הזמן והכסף ולשקר לכם מול הפרצוף.
ובמציאות, כשהקשר בין המערכה (סיפור התקשורת), והמחזה (הדמוקרטיה המערבית) כבר לא משכנע אלא רק את המטומטמים ביותר או המושחתים נפשית ומוסרית ביותר, ברור שרק אוויל ימשיך לחשוב שיש מקרה בכך שעשרת השקרים הבאים נשמעו השקם והערב על ידי שופרי המחלה בצורה מתואמת.
ולהלן מצעד 10 שקרי השנה.
ניתן להבין את מלאכת השקר של העיתונות בכמה דרכים.
בעיקר חשוב להבין שמדובר בטקטיקת הלם ומורא שנועדה לשתק את היריב ולהרוס את רצונו להילחם על החופש שלו רק שבשונה מהצבא שעושה זאת בדרכים אלימות, אצלם האלימות מעט יותר הדרגתית ומנומסת.
מצד אחד אפשר לראות אותם כסוחרים המייצרים סחורה (פגומה) בעלת ערך כלכלי מסוים הזקוקה להימכר כל יום מחדש.
כדי למכור לכם זבל כל יום מחדש, הם צריכים מחלקת שיווק ומכירות, וגם מחלקה למדיניות ולאסטרטגיה.
את מחלקת השיווק והמכירות ינהלו מגישי החדשות ו''הפרשנים'', ואת מחלקת המדיניות והאסטרטגיה ינהלו עורכים מאחורי הקלעים היושבים מול הבוסים (בעלי המניות והאינטרסים) שמכתיבים את טקטיקת המלחמה.
למקרה שתהיתם מיהו האויב המשותף למולו ניצבות הגווארדיות או מהי מטרת הכיבוש שלהם.
הרי שהאויב הוא המוח שלכם ומטרת הכיבוש היא שיקול דעתכם ורצונכם החופשי.
לאחר הגדרת המשימה וחלוקת העבודה , כבר מתחילים לעבוד.
מי שיוצא לשווק את המחלה, הם כמובן המגישים (השחקנים), אך הם עצמם השתתפו בהכנת הזבל בהתאם לקווי העורכים ובעלי האינטרסים (הבמאים). משום שהסחורה המפוקפקת מגיעה בחינם (קרי במחיר הזמן שלכם על פני האדמה), ומכיוון שהיא משווקת תוך פריטה על משולש הקודש (חרדה, בידור, פורקן) הרי שיש לה יכולת לשכנע את הצרכן שהטלוויזיה הסינית הזו מיוצרת בגרמניה, באמצעות מופעים מצולמים חדשניים וקלו-אפים של שפים מפורסמים בין חדשות חסרות חשיבות (הממשלה) לחדשות מפוקפקות (הקורונה).
אם באיזשהו שלב אתם עירניים, ולא נכנסתם למחזור החיים המחריד של המהדורה, ולפתע התגלה בכם ספק לגבי איכות המוצר הפגום, הסלזמן (המוכר) עובר לטקטיקה נוספת (בדרך כלל בכתבות 'המגזין') וזו טקטיקת אמן הפיתוי.
דרך אחרת שבה עובדת התקשורת, היא לא זו של סוחר, אלא זו של 'אמן-פיתוי' שהאידיאל שלו זה להפוך את הסטוץ למין מזדמן קבוע, בלי שום אחריות על הבחורה.
הוא יודע שיש לבחורה אינטרס ראשוני ועניין ראשוני (לדעת על הבחור/ על העולם) ואז הוא מצליח לכוון את משולש הקודש (חרדה, בידור, פורקן) לכיוון של ציפייה מסויימת.
בשלב הציפייה כל מה שקורה הוא למעשה בלבול וויזואלי ומילולי המורכב מאנקדוטות דרמטיות ומעגליות, או מלהטוטי צלמים ודימויים (אין על זמרים ושפים סלבריטאים, או על נמלים טורפות מוח שישאירו אותכם במערכת היחסים הזו בין יונית וקושמרו) כל זאת במטרה להאיט את קצב המחשבה וחוש הביקורת, ולהכניס אותכם למיטה - לתמיד, בלי מחוייבות, ובלי להעניק ערך מוסף במערכת היחסים הזו (קצת כמו ביבי).
במובן מסוים, סוחרים ואמני פיתוי אלה הנעזרים בשפת חרדה ופורקן במטרה לשתק אותכם, מבקשים בפועל לשקר לכם כי מי שמשלם להם מעוניין לומר דברים מאוד מסוימים - ואם הם יאמרו דברים אחרים, הם יפוטרו. אז תגידו לי, אנשים שמשתמשים בכאלה מניפולציות חולניות יום אחרי יום במשך שנים, מה זה בשבילם לפתות אתכם עבור קיום הסדר של בעלי האולפנים?.
לכן הם נותנים לכם קצת לחם למוח, והרבה שעשועים לבטן.
גדולים וחכמים ממני, בעיקר נועם חומסקי, כבר הסבירו כיצד התקשורת מייצרת הסכמה (Consent, מעניין מאיפה המונח הזה מוכר...).
אך באחרונה מכיוון שהתקשורת התאגידית הגלובליסטית מאיצה את תהליכי ההאחדה וההסדר שלה, בניסיון לייצר הסכמה וריצוי של אזרחים, בדרך להשתלטות ולממשלה ומטבע עולמיים, נראה כי כל התהליך נכנס לקצב היפרבולי.
ז"א רמת הלחץ של הסוחר ואמן הפיתוי למכור את הסחורה ואת עצמו גוברת (למול התחרות ובעיקר למול המציאות) ומאידך, דחיפות האינטרסים הגלובליסטים דוחקת, כשבמקביל המטרות הפוליטיות והכלכליות המידיות ממשיכות לתבוע סדר ושליטה.
אייל ליאור מימין, ויאיר קליינבאום משמאל.
הדיסאינפורמציה
תיאטרון השקר שהם מבקשים להציג בפניכם מוצג באמצעות שפה.
השימוש בשפה כחלק מתהליך דיסאינפורמציה הוא נושא בעל חוקיות פנימית משל עצמו.
אז כמה כללים:
הדברים מתחילים בדרך כלל מהנחות יסוד שגויות אשר באמצעות שימוש במילון מונחים קודם לפתע מצליחים להפוך שקרים לאמת.
לדוגמא: הקביעה - "הנשיא הנבחר ג'ו ביידן".
ג'ו ביידן לא נבחר כנשיא נכון לרגע זה. זו עובדה. עם זאת, בעקבות אקסיומה שגויה של התקשורת, המתבטאת בביטוי "הנשיא הנבחר", הסוחר מבקש לגרום לי להאמין שהנייקי הזה שהוא מוכר לי הוא לא מזויף, שהמסך השבור הזה עובד. ואם עדיין לא השתכנעתי, אז נכנס לפעולה אמן הפיתוי (עם כתבת מגזין על אי מבודד) ומנסה להמציא פרטים מחמיאים (לגרות אותי וויזואלית) אפילו אם אני נראה היום דיי רע - העיקר שיקבל את הזמן שלי.
בשלב מסוים הוא ירגיל אותי למצב הזה שהוא יכול לשקר לי קצת, כל עוד הוא מפנק אותי עם סיפור טוב, לאחר מכן אולי אני אסכים ואתרצה לקבל את השטויות שלו, בידיעה, שיש פרס מתוק בסוף הנחות היסוד השקריות.
לאחר שכבר סלחנו להם על השקרים, מתחיל שלב העמקת השקר.
זהו שלב שהוא כולו יצירת משפטים או עובדות המעניקות לשקרים הראשוניים מעמד של אמת (זהו תהליך נטול הומור עצמי או אירוניה) באמצעות הפיכתם לחלק מסיפור.
שלב זה הוא כבר שלב פנטסטי.
לדוגמא, אם הנשיא הנבחר הוא ג'ו ביידן, בואו נחבר זאת להצהרה אחרת.
"הנשיא הנבחר ג'ו ביידן שוחח עם אנשי תנועת BLM במטרה לדון בדרכים לקדם את האוכלוסייה השחורה".
המשפט הזה מורכב אף הוא מהנחה שגויה (או לכל הפחות שנויה במחלוקת), והיא שתנועת BLM אכן עוסקת בקידום ענייני השחורים בארה"ב.
בפועל, פילוסופים פוליטים כמותי, כמרים, וכלכלכנים, בשונה מ"עיתונאים", סבורים שהתנועה אף עוסקת בעיקר בהתאמת מחשבה מרקסיסטית לתפיסות של גזע, במטרה לייצר מהפכה גזעית-מעמדית בארה"ב.
לכן הטענה כי מדובר בתנועה הממוקדת בקידום ענייני שחורים (וכי על הדברים האלה היא דנה עם ג'ו ביידן), מכילה שיפוט ערכי המניח כי 'מרקסיזם' הוא אינטרס של קידום שחורים - זו טענה מגוכחת כמובן.
אבל החיבור בין צמד המריאז'ים הללו, מעניק לנו תמונה של הטקטיקה הפסיכולוגית.
אם תצרף שקר (נשיא נבחר), או ביטוי שגוי המבוסס על שיפוט ערכי נטול אובייקטיביות (BLM מסייעים לשחורים), תוכל לייצר מ-2 אקסיומות המציגות מציאות שאינה קיימת, סיפור ודימוי.
"אמא, הלכתי למכולת כי רציתי להביא לך חלב", כשבפועל, הלכת לחנות המשחקים לקנות לעצמי משהו חדש.
דרך נוספת שמשחק המילים הזה הופך למפחיד הוא באמצעות קביעת העובדות, בעצם אנו סומכים על התקשורת להיות "העיניים והאוזניים שלנו" בעולם הגדול - ואם העיניים והאוזניים שלנו בעולם הגדול, מספרים לנו סיפור שלא קרה, נשאלת השאלה - מה באמת קרה שם?.
כאן מתחילות השאלות לעלות... מה באמת קורה שם?. ובשביל להבין את זה כל מה שאתם צריכים לשאול זה
- "מי הוא הבעלים של תחנת השידור הזו"
- "ממה הוא מפחד".
עכשיו, דמיינו שכל יום משקרים לכם אנשים עם כסף וכוח, על מכולת (מציאות) שלא קיימת, כשבפועל הם בכלל נמצאים בחנות משחקים (בחדר העורכים), ואז תבינו למה תומאס ג'פרסון טען כי אלה שאינם קוראים עיתונים יודעים יותר מאלה שכן.
ככה זה חברים, הסוחרים, אמני הפיתוי, במאי ההצגה, לא רק רוצים כסף, הם גם רוצים כוח, ואין דבר שמעניק לאדם יותר כוח בטווח הארוך מלשלוט באמצעות סיפורים ודמיונות לשוניים במוחם של בני אדם אחרים.
אנשים שהמוח שלהם מסוגל לקנות את הסיפורים הנוראיים ביותר, הם אנשים שאפשר לספר להם שקרה משהו מסוים, אפילו שלפי מיטב היכולת להכיר בקשר שבין מציאות, משמעות מושגים, והתממשותם האמפירית של המציאות והמושגים בשפה - בכלל לא קרתה.
זה קצת מטריקס למען האמת.
זה ממש לא התפיסה הגבלסיאנית, של תעמולה המבקשת לספר את אותו שקר פעם אחר פעם עד שיתפוס.
מדובר במלאכה מורכבת ועדינה בהרבה.
באמנות של ממש, המצריכה אופנים, דרכים, וכמובן מסד נורמטיבי ווויזואלי על בסיסו השקרים והסיפורים מסופרים והסחורה מסוגלת להימכר.
כשכל זה לא מספיק, כבר מכינים את הצנזורה הבוטה (קרי זו הנראית ולא רק זו הנחשבת במוח האנשים), אשר עוטפת בפועל את הדברים.
מי שמזין אותך בעובדות לא נכונות לגבי העולם - בסוף יזין אותך בעובדות לא נכונות כלפי עצמך - וזו כבר שטיפת מוח אמיתית.
עכשיו תתחילו לשאול את עצמכם, למה השקרים האלה נחשפו דווקא השנה? אולי הם קצת בפאניקה, לא רק שעלינו עליהם, אפילו התחלנו להשיב מלחמה - ועל איך בדיוק ננצח אותם, זה כבר בהמשך השבוע.
שבוע טוב,
לתגובות : [email protected]
