מאמר: תשובה לסופר שמאלני, מסוכן, ובינוני
מאמר ראשון בסדרה של 4 מאמרים על 'חברת העתיד' והרפובליקה הדיגיטלית, יאיר קליינבאום מסביר בחלק א' מה הם השיטות השליליות מולן כולנו נתונים במאבק
12.23.2020 06:51
יאיר קליינבאום
זהו מאמר אשר יש להפיצו בכל מדיום כדי שנוכל לנצח את כוחות התהום והחושך המתבגרים בעולמנו.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
***
אנשים שכל היום מבקרים מתקשים לבנות, אצלנו בישראל יש יותר מדי מבקרים ומעט מדי בונים.
פגשתי לא מזמן סופר שמאלני שדיבר על "סוף עידן הפוליטיקה".
כסופרי שמאל אחרים אף הוא לא חידש כלום, אך בחשיבות עצמית הכתיר עצמו ל"מבשר מגמה".
אדם סמית' ותומאס ג'פרסון - הסופר הקטנטן לא קרא את ג'פרסון.
בשבוע הבא אחשוף את 'הרפובליקה הדיגיטלית' אך לעת לעתה יש להבהיר ממה יש להיזהר בדרך אליה.
שכן בשורת המחר מתחילה במאבק מול אנשי האתמול המבקשים למנוע את המחר והמשתפים פעולה עם כוחות גלובליסטים המנהלים את משטור השפה בתרבות, משטר הצנזורה בתקשורת, וכנסיית האמת באקדמיה.
הסופר נמנה עם קבוצת אנשים שלא רק מדברת בשפה מתה, אלא בשפה קטלנית ומסוכנת שנסמכת על הוגים שתורותיהם מייצרות אמונות שאינן עומדות למול עיקרון ההפרכה ושבכל זאת מדברות על עולם המחר.
אנשים שהתחנכו על ברכי הפילוסופים הגרמנים שרצו "לשוב לטבע" ולהגיע ''לאמת המוחלטת'' ורק זרעו הרס.
גם הם, כמו הגרמנים סובלים מ'הלם העתיד'.
לסופר זה כמו למהנדסי החברה המנסים לשלוט בחייכם, אין יכולת לייצר משהו מלבד מילים.
השפה שלו היא 'קונטיננטלית'.
וכמו שהגרמנים התמודדו עם המודרנה במילים, כך הוא מתמודד עם חידושי העידן הדיגיטלי במילים.
הם מדברים קונטיננטלית...
אז קונטיננטלית מהי? ובכן, חוץ מארוחת בוקר במלונות אמריקנים, מדובר בשפה של פילוסופים/סוציולוגים/היסטוריונים צרפתים-גרמנים התופסים את המציאות כבלתי ניתנת לאישוש אלא דרך רגשות, קטגוריות, או דחפים.
הקונטיננטלית לוקחת את הספקנות הבריאה וסוחבת אותה לעמקי יער האימה ההיידיגריאני או האבסורד של סארטר, עד לקצה הייאוש תוך שימוש במתודה ההיסטורית ומשם מתחילה באוננות של מילים, תיאוריות, אבחנות, וחוויות.
בקיצור - בכלכלה, במשטר, ובפיסיקה הם לא מבינים אז שהם יבינו משהו על תבונה, אופטימיזם, חירות? - שיעממתם...
או כדברי ניטשה "אין לבריטים מוסיקה".
הקונטיננטליות מתחילה אצל גרמני אחד בשם עמנואל קאנט (שהסופר הנמוך אוהב לצטט) שלאחר שנכשל להבין את הפילוסוף הבריטי דייויד יום, ויתר על הקשר בין הכרה ומציאות.
ויתור זה של קאנט הוביל לפנטזיות של מרקס, ניטשה ושל אדולף היטלר.
לא המשבר הכלכלי של 1929, ולא מלחמת העולם הראשונה כמו שמשקרים לכם בשיעורי היסטוריה הביאו את היטלר - לא, פילוסופים קונטיננטלים כמו אלה שהסופר המלא וחבריו אוהבים לצטט הם שהביאו את היטלר.
כדברי ש"ה ברגמן המנוח, המסלול של הפילוסופיה הקונטיננטלית היה מסלול של פירוק שיטתי שהתחיל באמונה החולנית של קאנט כי הכרה שאינה ניתנת להכרה במציאות היא תבונית, ומשם התדרדר לצורות של פילוסופיית נפש חולנית כמו פרויד וחולי רוח אחרים.
הם הטילו ספק במושגים, בחוויות, במרחב, בתנועה, במחשבה, ובלשון - אך לא יצרו דבר מדעי.
לבסוף במאה ה-20 הפנומנולוגים שביניהם ביקשו להשקיף על המתבונן עצמו בתופעות באופן פסיכולוגי או קיומי, או פשוט לבטל את התופעות לדחפי היחיד.
בקיצור מלבד שעשוע אינטלקטואלי או ספרות - וכמובן היטלר וסטאלין - אין לפילוסופיה הזו מה להציע.
אבל אותי זה מצחיק שתלמידיהם מבקשים להסביר לנו על עתיד העולם שהם הרסו.
הפילוסופיה הקונטיננטלית היא התורה של האליטה היום. שבכוונה מאמצת תורה אנלוגית ומוגבלת ומנסה להשתמש במוסדות התרבות כדי להמשיך ולהשאיר אותנו תקועים בעולם האנלוגי והמצונזר.
שנאת האדם הגרמנית הטבועה, ותוצריה שיצרו את אשמת השואה ואת העמדה ש'בכל אחד יש נאצי', הם מרכיב שליטה טראומתים ופוסט-טראומטיים בנראטיב השואה והאוניברסליות הגלובלית שלהם הנעזרת בפילוסופיה פוסט-קולוניאלית ופוסט-מודרנית.
אלה כלי הנשק של צאצאיהם הרוחנים של הגרמנים באליטות של עולם האתמול שאנו מתכוונים 'להחריב', ושמולם אנו מתמודדים כבני העם היהודי בישראל וכבני חורין ככלל במערב.
באין יכולת לפתח מושגים הפועלים במציאות בלוגיקה ומתוך פילוסופיה מוגבלת, הרי שעולמם מוגבל, ולכן הם מעוניינים להגביל ולשלוט באחרים - הם חושבים שאם הם הבינו את המגבלות בתפיסת עולמם המוגבלת הרי שאז יש להם זכות להגביל אתכם.
עבורם המציאות עצמה אינה מהווה אימפרטיב 'כדאי' או 'ממשי' לפעולה או חלק מהוכחה, ולכן לא מפתיע שהסופר הבינוני ונטול הפתרונות ידרוש מ"כלכלנים לקרוא רומנים" - מביך.
סופר חסר השכלה מדעית שמחלטר כעתידן תובע מכלכלנים לחזור למילים - מדהים.
עכשיו דמיינו את חבריו הניאו-קומוניסטים ב'הארץ' ובבית המשפט העליון שאפילו את העובדה שהמדינה והעיתונות פשטו את הרגל לא מבינים.
שנאת המציאות, ועצלות מושגית ופרשנית הם כלי הבניין של הקונטיננטלים שלא מסוגלים להסביר מציאות.
הם פונים לרצונות (שופנהאואר), רגשות (קירקגור) ודחפים (היידיגר) - כדי לפרש את קאנט, ומבקשים שנשכח כי האמריקנים הצילו את העולם מתלמידי קאנט אחרים כוילהאם הראשון (1914) ואדולף היטלר (1939).
עכשיו כשהגלובליזם החדש שלהם בדרך, גם המעטים המבינים כי עידן המדינה נגמר לא חכמים מספיק להבין שגם קאנט נגמר, או שבסוף נצטרך להציל את כולנו משנאת האדם שלהם.
הם ינסו לשעבד אותנו להיררכיות המתגלגלת במבנים חדשים שיקבלו השראה מתלמידי ניטשה ומרקס שקמו בצרפת מאז שנות ה-60.
הם יקומו על המדינה הדיגיטלית, כמו שהם קמו על הליברליזם.
לא דמוקרטיה ישירה. לא חקיקה חישובית, לא פרוטוקולים פומביים ופתוחים, לא כלכלה מבוזרת וחופשית, לא חירויות אדם, לא חוזים חכמים - רק מילים. זה כל מה שיש להם. לפטפט על איך תחיו.
אלה אויבינו.
אנשים שלמדו מהעם שסבל מ'הלם המכונה' ורצה "לשוב לטבע" ולשעבד את האנושות, סובלים אף הם מ'הלם העתיד'.
תלמידיהם היהודים של אנשים אלה היו ונותרו אויבי האנושות בתשוקתם לחסל את ג'ון לוק, ולהמליך פילוסופיות משטר ריכוזיות.
בעבר, כ-16 שבועות ברצף הסופר בעל כישרון ליצירת קשרים פוליטיים יותר מלכתיבה לדעתי, הזכיר את עצמו כמי שפרץ דרך. הוא התפאר בהתכתבות ביננו כי הוא "מבשר המגמה" - זה היה מביך בידיעה שכותבים על סוף עידן הפוליטיקה כבר משנות ה-70 - אבל מה אפשר לומר, כשאתה חי בגטו מיותר של פילוסופיה גרמנית וספרות צרפתית מיותרת לא פחות, אין פלא שתחשוב שגילית משהו שמחוץ לחוגים הפרימטיבים הללו, מדברים עליו כבר 50 שנים - באמת בוקר טוב אליהו הנביא.
אבל אדם זה הוא רק דימוי טראגי, לפוליטיקאי המנסה לתפוס טרמפ על העתיד ולדבר על עולם שאין לא הבנה איך לגבי המכניקות החישוביות והלשוניות שיפעילו אותו.
כשאינך מכיר את לודוויג פון-מיזס, את מארי רות'בארט (2 יהודים) או אפילו את כתבי תומאס ג'פרסון, איך אתה תבין את העתיד של החופש המדיני והכלכלי?.
אנשים שמדברים על משהו שאינם מכירים ינסו לגנוב לנו את המהפכה האמריקנית החדשה, בדיוק כמו שהגרמנים ניסו להרוס (והצליחו) את האימפריה הבריטית.
ותדעו שיש עיתונאים/משפטנים/אנשי תרבות/ סופרים רבים שנאלץ להילחם מולם בדרך למדינה החופשית החדשה שלנו - שאחשוף אותה בשבוע הבא כאמור.
אז אנשי אליטה מתה של סופרים שלא נקראים, תחסכו מהכלכלנים את הרומנים, כל עוד אינכם מבינים בכלכלה, מדע ופילוסופיה אמיתית.
ככה זה, זה הטבע שלהם, לפטפט, אנשי האליטה, אנשי המחשבה הקיומית, שהינה הירושת הכשרה של הפילוסופיה הקונטיננטלית, לוקחים את חובות הירושה החצי-מפוארת שבין קאנט ורוסו – ירושה של הרבה מילים וקצת פיתרונות.
העיקר שאפשר לבקר. מה נעשה אחרת? איך אנשי עט יתפרנסו?
ככה הסופר מבקש להמשיך לשאול שאלות ""פילוסופיות"" כמו צרפתי או גרמני טוב, בזמן שלאנגלים ולאמריקנים כבר יש פתרונות במדעים.
הם מעדיפים להביא כסף הביתה מאשר ללכת וללמוד צניעות או מקצוע חדש.
בהיעדר הכרתם כי אמת נוצרת בהתנסות חשיבתית וביצועית (פרגמטיזם) הקשר בין קיום, מחשבה, לשון ועולם, יהפוך עבורם מתוך תסכול לאבדון מסוכן ולתהום ולא לחינם ההגות הקונטיננטלית כשלה להצמיח פיסיקאים וכלכלנים ראויים.
כעת, אנו נעמדים למול ברירה - להתקדם או לסגת.
אנו בנקודת אמצע, שבה אם נקשיב למטורפים החלשים סוגדי-גרמניה ששולטים במשפט, באקדמיה ובתרבות ניפול.
אם נהיה אמיצים ונחשוב על פרגמטיזם-חישובי ברוח הנאורות האנגלית-אמריקנית, מתוך השקפה גלובלית בריאה, ולא גלובליסטית חולנית, לבעיות הישנות הקיימות - אז נצמח.
אם נתמודד עם הפער בין הפוליטיקה האנלוגית, לטכניקה הדיגיטלית, עם הפער בין אופן עריכת חוזים ישנים, ואופן יצירת חוזים חכמים, עם הפער בין הצורך בפוליטיקה ייצוגית, והיכולת לכתוב חוקים במחשב ולתקשר אותם ליתר בני העם, אם הצורך במטבעות מבוזרים למול הצורך בבנקאות מרכזית, אנו נצמח.
אם נקשיב למשוגעים חסרי-יכולת לשלב מדעים בתפיסת המדינה הליברלית הקלאסית - נשקע.
פיסיקה, שהיא למעשה הפנומנולוגיה של המדע, עדיפה על הפנומנולוגיה של הרוח – וכלכלה שהיא למעשה פעילות רצונות המתממשים בין בני אדם - עדיפה בהרבה על "כאבי הבטן הנוצריים של קירקגור".
אנחנו התשובה לנאציזם בעוד הם אנשי הפילוסופיה הקונטיננטלית מגשימי הנאציזם.
המפגש בין הביולוגיה, הלשון, והקיים הנתפס אל קצה הרוח המושגי והפיסי נטול הרציונל הוא הדבר המפתה והמושך באדם-העל הגרמני והוא בשורת המחשבה הקונטיננטלית שיצרה את תאי הגזים.
מרקס (כלכלה מעמדית) הגל (פוליטיקה לאומנית), היידיגר (ניהליזם) פיכטה (פנטזיות) וניטשה (עוצמה). הם לא יותר מאשר דם, שפה, בתוך טבע ולאום המוצאים עצמם בנקודת מפגש כמעט הכרחית בה הלשוני-ביולוגי והטבעי-חברתי מתאחדים בפוליטי הגרמני.
אלה לא סתם שמות, אלה כמה מחשובי הפילוסופים של המאה ה-19 שהפכו ליסוד התיאוריה הצרפתית הביקורתית. לכולם משותפת היעדר התבונה והמידה המחייבת הפרגמטית.
הנאציזם אינו נקודת מפגש בהיסטוריה החברתית, הדתית, והרעיונית הגרמנית רק (שהוא גם כמובן), אדרבא הוא פרי באושים של הפילוסופיה שממזרח לריין אחרי קאנט ולפני איינשטין.
מה שקרה מאז זה רק פירוק של המפורק ממילא.
פוקו עשה במאה ה-20 להיטלר, את מה שמרקס וניטשה עשו במאה ה-19 לקאנט.
התיאוריה הפוליטית החדשה לא יכולה לדבר בשפה שאיפשרה את הנאציזם - היא לא יכולה לדבר בשפתו של קאנט. וכרגע זו השפה של הסופר הנמוך המבקש לשוב אל קאנט.
מגוחך.
התיאורטיקן הקונטיננטלי מעולם לא סיפק תשובות – אלא אסונות.
הוא בז (היידיגר) או מעריץ (מרקס) את המכונה - אך אינו חושב שהיא ניתנת להכרה בכליו.
יש לו אינטרס בהמשך השיתוק הנצחי המתקיים במשולש הפוליטי, הקיומי, והממשי הניזון מההכרה המשתקת של כפילות המדלגת בין כאן לכאן, בין הקיום כפעולה – ובין הקיום כמחשבה.
בספקנות תמידית, בהיעדר פיסיקה או כלכלה - בהיעדר תבונה - רק כך תפיסתו ההירככית/קתולית ואידאו-מטריאליסטית יכולה להתקיים.
לכן אין מקום להזכיר את קאנט בהיקשרים פוליטיים או ביקורתיים, שבכנות איני מבין במה הוא מועיל על פני הנרי פורד או דונאלד טראמפ.
אי הוודאות שבנדידה בין תבונה למציאות, רק תוביל את הקאנטיאן לספקנות או לתסכול, ותעורר שוב את אותה אי יציבות שאינו מן המין הבריא ברמה האינטלקטואלית, ונחזור שוב על המאה ה-20 שהסופר טען בטיפשות רבה שאני מדבר בשפתה, בעוד שפתו הקונטיננטלית הקטלנית עשויה להוביל אותנו אל ימי הביניים ממש.
כיום מקובלת ההכרה כי היידיגר, וניטשה, הם המשך עקיף של האגף הקנטיאני במחשבה – אחד בצורתו הפנומנולוגית דרך היגל השני בצורתו האפיסטמולוגית דרך שפונהאואר.
סופרים בלי ידע מדעי נאלצים לדבר על 'חלל וזמן', בלי להבין שאין בכלל זמן.
בפועל, כפי שהוא לא חזה את ההתאוששות הכלכלית (טען שלא תקרה) גם כאן, אין לו מושג על המילים שבהם הוא משתמש, שכן הוא לא קרא מעולם את ג'פרסון במלואו.
זה חלק משכבה של אנשים שלכתחילה הם או חלשים גופנית, או לא מבריקים, ושאימצו תפיסות לא מדעיות שכן ידעו שאין להם יכולת תחרותית בעולם המדעים.
הם שממשיכים להיתלות במחשבות היוצרות מבנים הירכיים מלאכותיים בעודם מבקרים את הפוליטיקאים שאבד עליהם הכלח.
מידה מחרידה של חוסר מודעות עצמית שניתן להסביר רק בקרב מישהו שראה בעצמו "מבשר מגמה" שקיימת חצי מאה.
הפעולה המושכלת היא המרד החיובי, הרפלקטיבי, רמת הקיום שאינה נמצאת בקונטיננטליות ושישנה דווקא בפעולה שאינה עוסקת בשקלא וטריא הלשוני, המושגי, החברתי מזקקת את ההיסטוריה למה שרלוונטי לה, מפרקת את הסוציולוגיה לשפה שאינה תובעת ממנה, מותירה את המסתורי לממשות הנבחרת – רוצה לומר כמובן, לפעולה, לחופש, לאמונה, לאתגר, ולמדע.
הקוראת אל הזיכרון, אל המיתוס היוצר והחומל, אל העתיד הנגלה ואל חדוות הגילוי.
היא מכירה כי המושגים לא קובעים את המציאות.
הופר המרבה להשתמש במושגים שאינם ניתנים לדדוקציה, דווקא בכך מהווה אחד מאנשי האתמול ואנשי הפחד נטולי הפיתרונות.
הפרגמטיסט הוא איש החירות, האקסטנציאליסט איש הקניין החופשי.
רק כשהם יתאחדו נוכל לעבור לשלב הבא של תיאוריה פוליטית המתאימה לרפובליקה הדיגיטלית, ואף היא תיעשה מתוך כלכלה חדשה.
הקריאה לפעולה חוצה, המסיימת את עידן התעתועים הסארטריאנים והמרקסיסטים שיצאו מאירופה, הושמעה כבר בפסיכולוגיה הפוליטית שבישר הנשיא טראמפ.
היא עומדת בקנה אחד עם מושגים אמריקנים קלאסיים, אינדבידואליזם, בוז למילים ריקות, וחירות.
"אין עם בעל שכל-ישר מלבד האנגלים", אמר מונטסקייה, לצערנו את לוק והובס מלמדים במדע המדינה ובפילוסופיה, יותר מאשר בהיסטוריה.
יש את הליברליזם האמוני הביזארי של הסופר הבינוני שאין לו פיתרונות מלבד לצטט את קאנט, ויש את הליברליזם התבוני שמפנה אותך לארון הספרים הבריטי-אמריקני שהצליח לייצר תנועת חיים וארכיטקטורה מינימליסטית של המשטר המסוגלת לעבור שיעתוק לעידן המכונה.
שלושה אנשים יצרו את העולם המודרני. בייקון, לוק וניוטון.
כמה גרמנים הרסו אותו.
התשובה ההופכית לנאציזם מוכרחה להתבטא ברוח טיורינג, פופר וג'פרסון.
בינתיים בואו נעצור את המשוגעים האלה.
על המפגש בין פיסיקה, כלכלה ופוליטיקה כיסוד התיאוריה החדשה שלי במאמרי הבא.
בינתיים, אחרי שהבנו את הרוע, עלינו להמתין לשבוע הבא כדי להבין את הטוב אליו רמזתי.
"סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו"
לתגובות : Yairkleinbaum@gmail.com
