כל האמת על ההחלטה לסמן את הפסל של משה קצב במשכן הנשיא

באחרונה נענה הנשיא ראובן ריבלין באופן חלקי לדרישת שדולת הנשים בישראל להסיר מגן הנשיאים פסל הנושא את דמותו של הנשיא השמיני משה קצב.

הפסל אמנם נותר על כנו, אולם לבסיסו הוצמד שלט מודגש המציין כי קצב הוא אסיר לשעבר שהורשע באונס.

וכך לשון הטקסט:

"נשיאי ישראל הכריעו שיש להותיר על כנו את פסלו של הנשיא השמיני, אף שהורשע באונס ונאסר, מתוך מחשבה שאין לשנות את העובדות ואין להעלים את שנעשה. בראייתם הממלכתית, המאבק הנחוש למיגור האלימות נגד נשים מחייב להכיר את אשר אירע ולפעול לתיקונו. במדינת ישראל הכל שווים בפני החוק. מתוך כך, להרשעה ולקלון הכרוך בה ישנה משמעות ציבורית וחוקתית עמוקה". [הדגשה שלי]

קושיות: 

ראשית, מה תפקיד המילה 'חוקתית' (קצת כמו המילה בוטיק המוצאת אף היא עצמה נדחפת לכל מקום) כאן?.

שנית, מה משמעות המילה 'ממלכתית' בהקשר זה?

לבסוף, האם טענת הטקסט כי במדינת ישראל הכל שווים בפני החוק אכן נכונה?

תשובות:

שיוויון בפני החוק: ראשית, החוק במדינת ישראל לא שווה בפני כל שכן במדינת ישראל קיימת כפילות בין מוסדות, אישים וגופים מחוקקים, ובין אלה הנחקקים כפילות הפועלת בהתאם לחוק אוליגרכיית הברזל של הגאון הגרמני מיכלס מ-1911 ושעוברת שיעתוק לשדה החקיקה והשיפוט.

חוק הברזל של מיכלס מדגים עצמו במקרה נשיאת בהימ"ש העליון הנוכחית אסתר חיות.

דוגמא: מכיוון שחמשת ניגודי העניינים של חיות לא יוזכרו מתחת לפרוטרט חמישים אלף הדולרים שלה; שכן היא לא תורשע; מכיוון שלא תתבצע חקירה; מכיוון שאין שוויון בפני החוק בין נחקקים ומחוקקים, אזי היא כן ממלכתית וחוקתית - מדהים.

הורשע: מכיוון שביהמ"ש שהחליט אשם וזכאי, מתפקד גם כמחוקק-על, הרי שבמתכונת זו אין טעם בכיתוב הבוטה שבבסיס לפסל, בטח שלא בהקשר למושג המעומעם 'ממלכתי'.

ממלכתיות: ואם בכל זאת לא השתכנעתם, הבה נדבר על הממלכתיות - הילד המתוק והתמים סביבו מתנהל קרב גירושין מכוער - בשיח הפוליטי בישראל.

מילה שהשמאל ניכס להצדיק שליטה על-פי חוקתיות מדומיינת, והימין נעזר בה להצדקת ממלכתיות מדומיינת, שכן בפועל רה"מ הלאומי היחיד שהתקרב לנהוג לפיה היה יצחק שמיר.

השמאל, נעזר בה להצדקת ה'חוקתיות' הבלתי-ממלכתית, והימין לטעון שאחיזתו ברשות המבצעת הינה בעלת ממלכתיות.

חוקתיות: במדינת ישראל אין חוקה.

סיכום ביניים: 

העובדה שאפשר להוסיף את המילים הנבונות 'חוקתיות' ו'ממלכתיות' במטרה להשיג המשגה/הצדקה לשליטה  מייצרת סימון נשיא לשעבר בטיעוני 'הרשעה' ושיוויון בפני החוק'.

.אך הנני מבקש לטעון כי עצם הסימון אינו בעייתי, אלא שעצם קיום הפסלים המעידים על החלל העמוק הקיים במחשבה הציבורית בישראל הוא הבעיה. 

חלל, שרק בזכות קיומו תופעות ביזאריות כגינת פסלים, או מסדורנות פרוטרטים, ממשיכות לזהם את המרחבים הציבוריים, והזיכרון הקולקטיבי בישראל - ועתה נדון בכך.

דיון

שדולת הנשים תבעה את הסרת הפסל בצדק, היא טעתה בכך שלא תבעה את הסרת יתר הפסלים במשכן הנשיא.

בולמוס הפסלים והפרוטרטים מעיד על תפיסת ממשל הגורסת 'שלמות מטא-היסטורית' וסטטית המנוגדת לא רק הרדיקליזם הפרשני של ההתנ"ך, אלא גם למודרניזם הפוליטי היהודי רווי התהפוכות - על כן לא לחינם טומנת בחובה ההצבה המידית מלכודת שעלולה להצריך כיתובים מביכים על רקע שינויי הזמנים והערכים. 

חבל שלא אימצנו פירוש קראי לעצת המקרא לגבי פסל ותמונה.

אך בשורש, מדובר בניסיון חסר סבלני לשלוט או לאחוז בזמן, (הזיכרון עליו מושתתת היסטוריה העממית והפוליטית של מדינת ישראל חדל להתקיים בשנת 1994, מאז יש אסתטיקה ועצמים = סמלים) הנובע גם מסיבה פוליטית.

ניסיון האחיזה והקעקוע בצלמים הוא המכסה על חרדת-השכחה הציבורית הנוראית, הוא המכסה את האמת הטרגית כי היהודים חזרו להיסטוריה אך אבדו זיכרון משילותי.

אובדן הזיכרון משמאל מבוסס על ליברליזם א-היסטורי ופולחן מוסדי, ומימין על פולחן אובייקטים ובני אדם.

בין צורות הפולחן הללו הממלכתיות הפכה למילה ריקה מתוכן.

אין זה מקרה שפולחן הצלמים החדש מאפיין מחד רבים מנאמני ראש הממשלה נתניהו, המהווה עבורם סמל-חי מחד, וגם את צמד המוסדות האוליגרכיים ביותר, קרי הלא-ממלכתיים ביותר של מדינתנו העומלים על מפעל השכחה ועצירת התנועה ההיסטורית - הלוא הם ביהמ"ש העליון ומוסד הנשיאות.

וכל אחד מבקש להנציח את מקומו בהיסטוריה בזמן שהשכחה הציבורית מעמיקה.

עבור אלה שאיבדו את מושכות השלטון במדינת ישראל מערכת המשפט הפכה לסמל עבור הדמוקרטיה המדומיינת, ובעבור המחנה הלאומי רה"מ נתניהו הוא סמל ניצחון הציונות הלאומית-ליברלית.

למעשה פולחן הסמלים והמיתוסים נמשך.

המיתוס הראשון, המייחס למערכת המשפט במתכונתה הנוכחית את הגנת הדמוקרטיה/שלטון החוק. 

והמיתוס השני הרואה בראש הממשלה נתניהו מתוייג (מימין ומשמאל כאחד) כאומניפוטנט מחד, אך כקורבן גמור מאידך.

המיתוסים הללו מקשים על ניהול תקין ושיטתי של ענייני העם והמדינה, והופכים כל ניסיון לדון בסוגיות עומק ובעתיד התפתחותה – לבלתי אפשרי.

עבור אלה שאיבדו את מושכות השלטון במדינת ישראל מערכת המשפט הפכה לסמל עבור הדמוקרטיה המדומיינת, ובעבור המחנה הלאומי רה"מ נתניהו הוא סמל ניצחון הציונות הלאומית-ליברלית.

ואיש איש בקורבנותיו, פולחניו, וצלמיו.

אך האם מקרי שברחביה ובצד הנכון של גבעת-רם, נשיאים ושופטים, הפכו עצמם (בלא שום הוראה מהמחוקק..) לאובייקט של גינות ירק מלאות צלמים, ומסדרונות שיש רווי פורטרים יקרים שכולם אומרים שבח עצמי?.

הצבות הפסלים במוסדות השלטון עצמם הינם עדות עגומה להיעדר התפיסה ההיסטורית שלנו כיהודים-ישראליים. 

למות החושים ההיסטוריים הבריאים, בעבור הילול מערכתי, והוכחה כי מנשקי הקמעות והמזוזות אינם רק בימין.

הנשיא (מגן האוליגרכיה) וביהמ"ש העליון (משכנה) לא רק מעוניינים לשלוט בהווה, ובעתיד, הם גם רוצים לקדש את העבר, העתיד, וההווה בצלמם.

מאידך נתניהו מבקש לצבוע תקופה מכרעת זו בדברי ימי מדינת ישראל בצילו שלו.

הפטישיזיציה העצמית-אומנותית רחבה בהרבה מהמקרה העגום של קצב שהפך ''קורבן'' להחלטה אומללה של הצבת הפסלים לכתחילה בגני נשיאינו.

הצידוק לפטישיזיציה העצמית-אומנותית מתגלה בדיוק בכיתוב שמתחת לפסלו של קצב.

המילה 'ממלכתית' והמילה 'חוקתית' היו כזכור מתחילת המאמר קישוטים ריקי תוכן, בישראל אין חוקה, והממלכתיות - שהיא מילה נרדפת לטקסיות לאומית ולהתנהגות המצופה בהיקשרים חברתיים, אף היא הפכה לפולחן ריקני המבוסס על גחמות.

בינתיים, נראה שבישראל סוגדים לכמה צורות אלוהים - וכך מצאנו עצמנו מימין ומשמאל כאחד - עובדי אלילים.

וכל אליל למטרות אחרות, רק אף אחד מהם לא באמת מספק את הסחורה.

עכשיו רק צריך להתחיל לשאול את עצמנו - מי הקורבנות המועלים.

או שמא, זו רק צורה ממלכתית של הקרבה עצמית?.

שתפו והפיצו! 

לתגובות: yairkleinbaum@gmail.com