באמריקה יודעים טוב מאוד - כשהעבד מתחיל ללמוד לקרוא ולכתוב - הגיע הזמן להוציא לו את העיניים

דברים טובים קורים תחת צנזורה. עובדה - גאונים כשפינוזה, לוק וגליליאו פעלו בצילה.

הצנזורה היא אופן בו אלוהי-ההיסטוריה מווסת את המחוג בין השליטה ובין התנועה, בין המותר ובין האסור, בין הדיכוי והחירות. בקיצור - ניסיון לשלוט ולעצב את הטוב והרע.

היא קיימת במשפחות, מקומות עבודה, מערכות יחסים, מחשבות, ופעולות. לעתים היא שם בגלל סיבות מוסריות (ריסון עצמי), ולעתים מכורח הנסיבות (פחד).

לעתים המפרים את צוויה הם גיבורים (היינה), ולעתים חולי נפש (מרקס).

כך או כך, רק פורצי תלם מעטים מסוגלים להשילה ובו בעת להטיב עם העולם, וגם אז היא ממשיכה לארוב לכולנו בצורתה המנומסת כ"מוסכמות", .

באופן דיאלקטי, חולי השליטה ישתמשו בה לכפות צורות שליטה, והחופשיים כדי להתנער מהם.

וכך גלגל ההיסטוריה הולך וחוזר בין החזקים - המחנכים, אנשי הרוח והמדע שפעלו מחוץ לכנסיית השכל של המוסכמות והצנזורה, והחלשים - שהשתמשו בה לשלוט.

אך עתה נראה שדבר כמותו לא ידענו מאז ימי הביניים קרה, שכן נראה כי דווקא בימי שלום הפכנו כולנו במערב האמיתי (לא גרמניה) לאובייקטים עבור צנזורה.

פעם, לפני מספר שנים, התלהבנו מכך שלכל אחד ברשת החברתית יש קול, עתה ברור שזה שלכל אחד ברשת החברתית יש קול, אומר שכל אחד ברשת הפך לאובייקט פוטנציאלי עבור צנזורה - האם זהו לא אלא פחד השליטים מתנועתם החופשית של העבדים?.

השורשים הפסיכולוגים של חובבי צנזורה (הפוליטית, תקשורתית, תרבותית) הם פחד/חרדה/חשש, שבמקום לפתור אותם בצורה תבונית ופתוחה, מחליטים לפגוע בתנועה החופשית של זולתם.

ועתה, בארצות הברית של אמריקה, השתלטות המפלגה הדמוקרטית על תעבורת הידע נעשית דרך חילול הסעיף הראשון בחוקה, ותוך הפרת זכויות האמריקנים, ועוד בטענה להגנת הסדר הציבורי - אבסורד.

אמריקה מתפצלת בין מחנה חופש הביטוי, ובין מחנה השליטה. בין הליברלים והעם, והסוציאליסטים והאליטות. אין ממש טעם להסביר איך וכיצד ענקיות-הטק הפכו לפראבדה של העידן הדיגיטלי, או כיצד הרוח הצנזוריאלית השוררת בשלושת הגדולות שבהן כה אחידה. אין גם טעם להרחיב על סעיף 230, המאפשר להן להתחמק מהצורך לתת דין וחשבון על עבודתם. 

ועתה כולנו עבדים

כידוע, בארה"ב של המאה ה-19, כשבעלי עבדים לבנים גילו שהשחורים בבעלותם מנסים לקרוא ולכתוב, אז נהגו הם לא אחת לעקור את עיני השחורים.

מדובר היה בתופעה נדירה, אך תופעה שהתקיימה. אכן, מורשת אמריקה יודעת צנזורה מהי.

אך ישנן שיטות צנזורה אלימות יותר ואלימות פחות - כשהמשותף לכולן היא הפעלת השתקה למטרות שליטה באמצעי השפעה.

כיום, ענקי הטק (שהם בפועל בעלי עבדים מרצון), נוהגים לעבוד בצורה אחרת, לכוון, לאמן, ולתרגל את העיניים, באמצעות שירותי מידע ותקשורת.

נכון, מדובר בתאגידים פרטיים, אך תאגידים שהצלחתם הכלכלית והתרבותית נובעת מעקרונות שהם החליטו עתה להפר.

הם פועלים במנוגד לסעיף הראשון בחוקת ארה"ב שבמסגרתו הפכו לתאגידים החזקים בתבל.

הדבר המטורף הוא, שאחרי שלקחו לעם האמריקני את הקול בבחירות, עכשיו לוקחים לו את הקול באינטרנט, במקרה הקודם מדובר היה בהפרת הזכות לייצוג, עתה מדובר בזכות להתבטא חופשי.

כידוע, היה פעם נשיא אמריקני שלקח את רעיונותיה הגדולים של אמריקה וביקש להסיר מהם את עול וכתם העבדות - קראו לו אברהם לינקולן.

עתה ישנו נשיא אחר המבקש לשחרר את האזרחים האמריקנים מהשיעבוד לאוליגרכיית וושינגטון, וול-סטריט, ועמק הסיליקון.

נכון לעתה הנשיא, זוכה לטיפול דומה מהתקשורת לזה שקיבל לינקולן (שנוא התקשורת), ולטיפול דומה מרשויות המדינה לו זכה הנשיא קנדי.

קנדי ולינקולן, ביקשו לשחרר את העם האמריקני ממלתעות השיעבוד לגורמים חזקים ובלתי נבחרים - כמוהם, גם טראמפ ניצב בפני חיסול. רק שבשונה מלינקולן וקנדי, טראמפ היה הרבה יותר מוצלח ברמה הכלכלית, והבינלאומית.

על רקע הצנזורה הגוברת, ננסי פלוסי והרפובליקנים, שכבר רשמית עברו לצידה, מבקשים לקבוע תקדים, למען יראו וייראו, שלעולם לא יקום מועמד כה בלתי ניתן להשחתה, כה אנטי-ממסדי עד שהוא אשכרה יהיה מסוגל לשחרר את האנשים מהשיטה.

הטיהור של טראמפ, והטיהור של האינטרנט קשורים, שכן ברור שהנשיא פתח לאמריקנים את הפה, ואת העיניים, באמצעות שימוש בכלים טכנולוגיים השייכים למשעבדים עצמם - ולכן המשעבדים אמרו - לא עוד.

למעשה הדמוקרטים יקחו את הקול בקלפי, וענקי הטק יגמרו את העבודה ברשת.

בפועל הסוף של אמריקה מתקרב מסיבה פשוטה.

ברמה המערכתית, עד עתה האוליגרכיות שהשתלטו על עסקים גדולים במאה ה-19, במאה ה-20 קעקעו את שליטתם בעולם הבנקאות. אך הן לא הצמיתו את כללי המשחק לחוקיהם אלא נתנו לחוקים להתבטא במסגרת עיקרון הייצוג של החוזה החברתי. אך השנה, לא רק שהעיקרון הזה הופר בבחירות, אלא שהמפרים את העיקרון הם אלה שעתה מגבילים את חופש הביטוי באפיקי השיח המרכזיים של החברה האמריקנית.

זו תנועת מלקחיים חסרת תקדים מאז הסגרגציה בדרום ארה"ב.

ב-1913 השתלטו הבנקים על כלכלת ארה"ב, מעט לפני כן מס ההכנסה השתלט על כיס האמריקני, חוקי הביטוח הלאומי, וחוקי האדמות הפדרליות שנתגלגלו לתוך עידן רוזוולט וווילסון השלימו את מגמת הצנטרליזציה.

זאת אומרת, עד החצי הראשון של המאה ה-20 הייתה קונסטליציית כוח שפעלה על וושינגטון באמצעות בנקים מרכזיים ועסקים גדולים וממשלה הולכת וגדלת.

אך בחצי השני של המאה ה-20, אותה קונסטלציית כוח הפכה לקונסלידציה (קרי לקונסטלציה מאורגנת) שבאמצעותה גופים כמו הוועדה התלת-צדדית שאיחדה את העולם העסקי, הדיפלומטי, הביטחוני, והדתי בארה"ב כגוף בעל השפעה פנימית על וושינגטון - פעלו. 

לצערנו, גופים אלה, באמצעות השפעה תרבותית עמוקה של אגפים מסוימות בסוכנויות הביטחון הכשירו את תרבות השליטה שלהם עד למצב שבו בשנות השבעים כבר פעלה אוליגרכיה תרבותית/תקשורתית/עסקית/בטחונית משולבת בוושינגטון שפשוט החליפה נשיאים כמו קלפי פוקר.

עד בוש הבן, הקונסלידציה נזהרה מלפגוע בחירויות האזרח בצורות קיצוניות מלבד בכיסו, ואז אצל בוש הבן הופרה זכותו לפרטיות. 

עד אובמה, היא לא יצרה לעצמה מצע או אידאולוגיה תרבותית שבאמצעותו היא מציקה את שלטתה - קרי, היו לה אינטרסים קרים עד אובמה, אך לאחריו נהייה לה כבר "צדק" או "שליחות" באמצעותו היא מסווה את תשוקת הכוח.

אז כן, הם פגעו בעבר בזכויות לקניין, באמצעות מיסוי קשה, הם פגעו בעבר בזכות לחירות בגלל הבנק המרכזי וריגול סיטונאי אחר אזרחים, אך הם מעולם לא פגעו בחופש הביטוי, ובזכות לייצוג.

צמד זכויות אלה שבשלושת החודשים האחרונים לכהונת טראמפ פשוט התמוטטו ונרמסו מסמלים את סופה של הדמוקרטיה האמריקנית.

כשכואב בכיס מרגישים, אבל שאי אפשר לדבר?, זה עוד יותר קשה.

ככל שהזמן התקדם הם פגעו ברבדים יותר יסודיים, בצורות יותר מאורגנות ורחבות הנוגעות לחיי האמריקני שחי עתה תחת אוליגרכיה בלתי נבחרת מבלי שמותר לו לדבר על כך באמצעי התקשורת ההמוניים.

פסיכי.

האוליגרכים לקחו מאיתנו המון - אך לפחות יכולנו להחליפם - ככה חשבנו לעצמנו, עתה אפילו את השלטון הדו-מפלגתי (שממילא הינו תיאטרון בובות) לא נוכל להחליף, שכן המפלגה הדמוקרטית לא תאפשר זאת, (ועובדה הבחירות הללו) קרי - אפילו את האשליה של חופש באמצעות שלטון מתחלף הם לוקחים, וכך גם את האמצעים למחות על כך.

עד היום, למרות שהייתה ביצה, העלנו יצור ביצה אחד, והורדנו יצור ביצה אחר, והדבר לא הפריע לנו. ממילא היינו מספר 1 בעולם, ולכן הפגיעות בקניין ובחופש לא פגעו בציפור נפשנו וגם כשכן, היה זה כשהיה לנו שפע אינסופי אז בקושי הבחנו בכך.

עתה, כשהזכות לייצוג והזכות לחופשי הביטוי נפגעות, אפשר לומר שאמריקה היא פחות או יותר משטר הנאמן למפלגה שמנהלת את עסקיה באמצעות תאגידים השולטים בשיח הציבורי.

בשנות ה-50 סוכנויות הביון הפכו לאוליגרכיה, בשנות ה-60 הקולג'ים הפכו לאוליגרכיה, אחר כך בשנות ה-70 התקשורת הפכה לאוליגרכיה, ואלה בצד העסקים הגדולים ניהלו את אמריקה.

שיטת המפלגות נתנה תחושה שבאמת יש שאלות אמיתיות, והמשיכה לנהל את הבאסטה, ענקי הטק מאז הוזמנו לשבת לשולחן.

לאורך החצי השני של המאה ה-20 העם האמריקני - במקביל להתדרדרותו התרבותית, החל להבין שהעסק הזה לא משרת אותו באמת.

אז הם היו רעבים לשינוי, והשינוי המזויף הגיע באובמה, שהיה קומוניסט-תאגידי שהפגיש את הממסד האוליגרכי עם פוליטיקת הזהויות וענקי הטק, ויצר סינתזה שלטונית משולשת חדשה ביניהם.

הוא ייצר אידאולוגיית שליטה תרבותית שבאמצעותה הוא הנציח את ההשתלטות המפלגתית-תרבותית ועכשיו דיגיטלית על ארה"ב.

ואז כשהבינו את הבלוף, הגיע טראמפ - אחד הנשיאים המוצלחים בכל פרמטר בתולדות ארה"ב, והעבד האמריקני, ניסה לחזור לקרוא ולכתוב, אז מה עושים עכשיו? מה שתמיד עשו בעלי עבדים אמריקנים התחילו לעקור לו את העיניים, וכנראה גם לחתוך לו את הלשון.

מרד העבדים נכשל, ספרטקוס נצלב - לעת עתה.

לתגובות: Yairkleinbaum@gmail.com