דעה: לא תקבלו תמונת ניצחון בעזה

לפני כניסת שבת שוחחתי עם אריאל כהנא (ישראל היום).

הקראתי לו ממאמרי על ניצחון ערביי ישראל במערכה על לב הארץ. "יאיר, עזוב הכל", הוא לפתע הורה לי -  "תכתוב על איך תיראה תמונת הניצחון".

"אריאל, נתת רעיון למאמר".

 

 

כהנא עשה לי חיים קשים. לקח לילה שלם לשוב לטיוטה הראשונית. בכל זאת קשה להיסטוריון לכתוב מדע בדיוני.

מול מלחמת דיאדוכים פנימית המתנהלת כבר 28 שנים מדינת ישראל לא מסוגלת להשיג תמונת ניצחון.

לכן מזוודות הכסף, קווי חשמל ומכולות יזרמו, מנהרות ייחפרו, והטילים יחודשו.

מאז הבטחת נתניהו ב-2009 כי ''ימוטט את חמאס'' תמונת ניצחון מול הכנופיות הפכה להונאה.

מדינת ישראל אינה מסוגלת להכריע בחוץ בעודה נתונה במלחמת אזרחים קרה המתנהלת בין צמד מערכים שלראשונה מאז בוגי יעלון הגיע רמטכ"ל שניסה להכריעה ביניהם - גם הוא עתה נבלם.

בצד א' העם הישראלי, הרשות המבצעת, והצבא.

בצד ב' המערכת המשפטית, משרדי הממשלה והפקידות הבינונית, צמרת המשטרה, והתקשורת המשודרת.

היחסים הסבוכים בין צמד מערכי השפה, הפעולה, והכוח הללו מצריכים ספר עיון באורך 400 עמ'. לענייננו, בעיות המשילות, הביטחון, החינוך, המשפט, והתרבות של העם היהודי בארצו, כמו גם אורחות חייו הכלכליים, מתקיימים ומצויים בתפר הסדרים והפונקציות המתקיימות בין צמד המערכים המקבילים והמשולבים הללו שמתוכן הוקטורים הצבאיים, הריבוניים, האידאולוגיים והחוקיים המשפיעים על חיינו מתפרטים ומתקיימים.

ההיסטוריה הפוליטית של ישראל מתחלקת ל-2 תקופות.

א. עד 1977 כשהשאלה הייתה "מה ישלוט" (רוויזיוניזם / ציונות-סוציאליסטית)

ב. לאחר 1977 כשהשאלה הפכה ל"מי ישלוט" הרשות המבצעת והמחוקקת או הרשות השופטת.

הסלט שנוצר מאז מקשה לייצר ניצחון על ערביי עזה - ולא בשל כמות הערבים, ולא בשל מחיר 100 - 200 חיילים.

בעיית היעדר ההכרעה מחריפה בשל העובדה שאנשי צד א' (העם, הצבא, הממשלה) אינם יודעים (ברמת בגרות מצביעי הימין) או מסוגלים (חדלות האישים של מנהיגי הימין) להכריע את צד ב' (הפרקליטות, המשטרה, התקשורת) ולהשיב לעצמם את כוחם הפוליטי, את קולם הדמוקרטי, ובכך גם לצה"ל את כוחו החסלני.

במקביל בצד ב' הבינו כי צד א' שולט ברשות המבצעת בשל יתרון דמוגרפי (דתיים , מזרחים, חרדים) ולכן מנסים ב-15 השנים האחרונות לייצר עתודה דמוגרפית באמצעות קבוצות חדשות של "דפוקים" לשעבר.

משום שהדפוקים המקוריים (הדתיים והמזרחים, והימנים) הפכו בעצמם הגמוניים, נוצר הצורך לייצר קבוצות דפוקים חדשות/מיובאות מקרב דתות ועמים אחרים שכן הקבוצה האחוסל"ית (בלשון קימרלינג) נעלמה ולא הולידה די ילדים - ועתה היא נצרכת ל"עתודה פועלית".

לכן הרצון בתמונת ניצחון מטורף לחלוטין. שכן בעוד צד א' מתחנן לתמונת ניצחון מבחוץ, צד ב' קובע את מסגרת הפעולה, השפה, התקנות והחוקים מבפנים בעודו מטפח דפוקים חדשים שיחליפו את העם, ויהפכו לחלק מהסיפור הישראלי, תוך איון הרעיון של ניצחון צבאי יהודי ומוחץ על האויב הפלשתינאי.

בקבוצה החדשה/ישנה שיוצר צד ב' ניתן למנות את אוכלוסיית העובדים-הזרים, המסתננים, הערבים-ישראליים, ערביי הגדה, והעולים החדשים בעלי צבע העור הכהה.

למעשה רה"מ מנהל מלחמת הכלה מול החמאס בעודו נתון למול פיצול שלטוני/דמוגרפי שהוא עצמו איפשר ושתחתיו הפך לאיום משילותי, דמוגרפי וביטחוני. 

לכן לבקש מממשלת נתניהו תמונת ניצחון - זה כמו לבקש אהבה מאישה נרקיסיסטית - זה לא בתפריט רבותיי.

תמונת הניצחון האמיתית תהיה רמטכ"ל צה"לי או ראש ממשלה או שר ביטחון ישראלי נואמים בלב עזה ושמים סוף למלחמת 15 השנים האחרונה עם עזתים חמושים. 

כשראש הממשלה לא יכול לשלוט בירושלים, כששר ביטחון לא יכול לשלוט בתל אביב, למה לעזאזל אתם חושבים שאתם יכולים לנצח בעזה?.

תמונת הניצחון מתחילה קודם כל בבית.