הגות ועיון: על התשובה והכלת המתים

בימים אלו אנו עושים את צעדנו הראשונים בתקופת הרחמים והסליחות של חודש אלול והימים הנוראים שיבואו לאחריו. אלו הם ימים שאנו מצטווים להתרכז בחשבון נפש פנימי, בחינה אינטרוספקטיבית של מי אנו ומה חיינו, מה צדקותנו ומה ישועתנו. מסכת התשובה נתבעת דווקא בנקודה שבה אנו סוגרים שנה שנה נוספת בלוח השנה העברי, ותוקעים את מבטינו אל העתיד, אל השנה הבאה עלינו לטובה. זאת תקופה שאנו חשים באופן מובהק יותר את תנועתה החד צדדית של הזמן והבלותו. הכול הולך ונע אל העתיד הלא ידוע. כולנו כמו מזדקנים בעוד שנה, ואם נרצה ואם לאו, הולכים ומתקרבים אל נקודת הקץ שכמו קבועה וידועה מראש בהוויית כולנו. 

 

 

הנטייה הטבעית, ואולי אף הבלתי נמנעת, היא שנחווה דווקא סקפטיות ותשישות, יגעות החיים ושממונם שתלך ותשלט עלינו. וכפי שקורא זאת משורר קהלת: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.."

כמובן שתחושות שכאלה הנן לא פחות ממסוכנות קיומית ומוסרית גם יחד. הן מסרסות אותנו מן הבסיס, מעקרות כל מוטיבציה ותנועה לפעולה, לתיקון ולהתקדמות, הן ברמה האישית והן בזו החברתית – קולקטיבית. 

וכאן בדיוק נכנסת ההוראה על התשובה. הרעיון הנעוץ בבסיסה מחייב את בדיוק את מה ששולל משורר קהלת, היינו האפשרות להתחדשות. היכולת כמו להתנער מן המסה הקריטית של תנועת הזמן ויגעותה ולחדש כנשר נעורינו. לאפס את עצמנו ולהגדיר מחדש במרחבים השונים שבו אנו פועלים. כך שיש בה בהכרעת התשובה יסוד מובהק של מנהיגות, היינו, לקיחת אחריות שאיננה טריוויאלית, התעלות מעל התנועה הטבעית של הסקפטיות והשקיעות בתוך תנועת הזמן ונפסדותו. וכך אנו עושים את מגמתנו לקראת השנה הבאה, כאשר מצד אחד, אם להיות כנים וריאליים עם עצמנו, הסיכוי שבאמת השנה הבאה תהיה שונה בתכלית, כזו שנהיה בה אנשים טובים וצדיקים להפליא, הוא לא באמת קיים, אך מצד שני, המיצוב התודעתי/מנטלי הנתבע מאיתנו, הוא להרגיש שהנה הפעם דווקא זה יעבוד, הפעם באמת נצליח להשתנות, להתעלות מעל המגמה הטבעית של עצמנו ומה שכל כך מאפיין אותנו. 

זוהי הפרדה פרדוקסלית והכרעה א-רציונאלית, שהיא לא פחות מהרכיב הראשוני ביותר של התשובה. לדעת לעשות את האבחנה בין הריאליה והדינמיקה הטבעית (והדטרמיניסטית) של מי ומה שאנחנו באמת, לבין אותו מקום של הכרעת תשובה מנהיגותית, שבה אנו כמו לוקחים אחריות מחדש על עצמנו ואורחותינו. במקום הזה הכול הוא כמו אפשרי, הן ביחס אל העבר, שלעומתו אנו מביטים בהתוודות ובהרכנת ראש, מכירים בעובדה שהשנה האחרונה הייתה רצופה בטעויות, וכי במובהק היינו יכולים לנהוג אחרת. והן בנוגע אל העתיד, שלעומתו אנו מתחייבים ללא כחל ושרק, להשתפר ולהשתנות, לעשות הכול בכדי שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה רצופה אך בבחירות ראויות ומכוונות. אם נרצה במהלך שהוא הפכי לחלוטין לקריאה ההיא של משורר קהלת: מַה שֶּׁהָיָה הוּא *לֹא* שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא *לֹא* שֶׁיֵּעָשֶׂה. 

זהו הרעיון העמוק של התשובה, היכולת שלנו למצב את עצמנו במקום שאין סובייקטיבי ומוחלט הימנו של בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. לנתק את עצמנו מכול ידיעה אובייקטיבית חיצונית על מה שבאמת יכול להיות ויקרה באמת. כי כך דווקא כך נמדדת יכולת לקיחת אחריות וקבלת מנהיגות אמתית. 

וזה לוקח אותי לדברים של איילת שקד השבוע. ואתחיל דווקא מהסוף: ברמת העובדות הטכניות גרידא, איילת שקד צודקת לחלוטין. אם אנחנו אוהבים את זה לא, איתרע מזלנו ואחרי למעלה ממאה שנים בהן האנושות שלא חוותה מגיפה קשה אמתית, אשר יגורנו בא לנו, ואנחנו כבר למעלה משנה וחצי בעיצומה של מגיפה קשה, עם היקף אוניברסאלי חסר תקדים בתולדות האנושות. ומה לעשות, במגיפות אנשים מתים, והרבה. די להסתכל בנתוני התמותה העולמיים (לפי חלוקה למדינות) שפורסמו השבוע, המספרים העגומים שם לגמרי מדברים בעד עצמם. וכן, הייתה גם תקווה שהנה יבואו החיסונים, או כל סוג של תשועה אחרת, ואופס, המגיפה פשוט תתפוגג לה כלא הייתה, ואנחנו נחזור לחיינו הרוטיניים המאושרים והצוהלים שהיה מנת חלקנו עד לפני כשנה וחצי. 

אבל לא, זה לא קרה. וכמו שאומר המשורר, נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו, והנה אנחנו כאן, עדיין בעיצומה, ואולי בכלל רק בתחילתה של הקטסטרופה הקשה הזו, ואין מאתנו יודע עד מה. כך שכאמור, ברמת העובדות שום דבר ממה שאמרה איילת שקד לא היה משולל. 

אלא שכאן בדיוק נכנס העניין המנהיגותי. המקום הזה של לקיחת האחריות. הנקודה שבה אנו נתבעים לדחות לחלוטין את הריאליה הפסימית, את היעדר התקווה והייאוש. זהו מצב קיומי-מוסרי שהראשונים המחויבים בו, אלו הם המנהיגים העומדים בראשינו. אבוי לה לאומה שמנהיגיה "מכילים את המתים"! וכפי שאנחנו בימים אלו של תשובה נתבעים שלא להכיל בשום צורה ואופן את כול אותם "מתים": שגיאות וחטאים בחיינו, כך על אחת כמה וכמה, על המנהיגים שאחראיים על חיינו, להיות בתודעה מתמדת שאין כאן כל פריווילגיה להכלה, לחלוטין לא. ואדרבה, עליהם לעשות *הכול* בכדי שהשנה הבאה עלינו, באמת תהיה לברכה ולא לקללה, לשובע ולא לרזון, לחיים ולא למוות. זאת הכרעה פנימית שהיא בראש ובראשונה מחויבת להתקיים בד׳ אמותיהם, ומשם כמובן חוצה למה שהם משדרים לאזרחים כולם. 

כך שהדברים הללו של איילת שקד משקפים בעיניי כמה חמור משבר המנהיגות שאנו נמצאים בו. ומן השמיים ירחמו.

 

אודי הרשלר הוא סופר, פובליציסט, מחנך