אם אתם חלק מהצופים הנאמנים של ״איך פגשתי את אמא״, כנראה שכבר שמעתם וצפיתם בסדרת הכביכול המשך: ״איך פגשתי את אבא״. יוצרי הסדרה לא מפספסים הזדמנות להזכיר לקהל הצופים כי לא מדובר כאן בניסיון לספין אוף, אלא בסדרה שעומדת בפני עצמה, עם דמויות חדשות לגמרי.
במרכז העלילה עומדת סופי (הילארי דאף), צלמת בשנות השלושים לחייה המתגוררת בניו יורק ונמצאת במרדף אחר אהבה. הגרסה המבוגרת של סופי, מגולמת על ידי השחקנית קים קרטל, והיא למעשה מספר את הסיפור מנקודת מבט מן העתיד. בדיעבד. ממש כמו בסדרה המקורית.
אך תפקידה של קרטל כאן הרבה יותר נוכח ביחס ל״איך פגשתי את אמא״, ולא בטוח שמדובר ביתרון. בנתיים, סופי, מנסה לחיות את חייה בניו יורק של שנת 2022, כאשר חיפוש אחר אהבה מתבסס בעיקר על אפלקציות ואתרים מפוקפקים. היא גרה עם השותפה שלה, בחורה צעירה ופרועה, ובן הזוג החדש שלה, שהופיע פתאום, יום אחד.
כאמור, הניסיון של יוצרי הסדרה לשמור על אותו הקו עם הסדרה המיתולוגית, הופך להיות ניסיון לא מוצלח, ולעיתים אף מעורר רחמים. בכל זאת, מדובר על סדרה שעלתה לאוויר העולם לפני שני עשורים. הדברים השתנו, המציאות השתנתה, קהל הצופים השתנה.
העדר הסינכרון הזה יוצא קומדיה לא אותנטית, לא מצחיקה במיוחד, ובעיקר לא עדכנית, בעלת סגנון מוחצן יתר על המידה, ורפרנסים שלא בדיוק עובדים. בשונה מ״איך פגשתי את אמא״, נראה כי הסדרה החדשה, ״איך פגשתי את אבא״ סובלת מלא מעט מחסורים, ובעיקר בעלילה אותנטית, ודמויות נוגעות ללב.
כמובן שאם אתם חלק מהצופים האדוקים של הסדרה המקורית, סביר להניח שלא תוכלו לעמוד בפיתוי ולצפות בסדרה. אך אם לא יצא לכם לצפות ב״איך פגשתי את אמא״, ללא ספק לא כדאי לכם להתחיל עם ״איך פגשתי את אבא״, ולמעשה, אתם די יכולים לוותר עליה, ולהסתפק בחוויה המקורית.
