מתים על הנייר: כך תוכננה המחיקה השקטה של מיליוני אמריקאים
פקיד בכיר במינהל הביטוח הלאומי האמריקאי טוען כי התבקש ליישם מהלך חסר תקדים שהיה עלול להפוך מיליוני אנשים חיים ל"מתים" במאגרי המידע של הממשלה. לפי מסמך מלשין חדש, התוכנית נועדה להפעיל לחץ על מהגרים לעזוב את ארצות הברית, אך ברשימות הופיעו לכאורה גם אזרחים, בעלי גרין קארד, אלמנות וקטינים. כעת נחשפת אחת הפרשות המטלטלות ביותר של עידן טראמפ – כזו שמעלה שאלות קשות על כוחם של מאגרי מידע ממשלתיים ועל היכולת למחוק אדם מחייו הכלכליים בלחיצת כפתור.
האזינו לכתבה זו
מתים על הנייר: כך תוכננה המחיקה השקטה של מיליוני אמריקאים
06.06.2026 17:00
סוכנויות הידיעות
יש דרכים רבות לגרש אדם ממדינה. אפשר לעצור אותו, לשלול את מעמדו, להעמידו בפני שופט או להעלות אותו למטוס. אבל לפי חשיפה חדשה של ה"וושינגטון פוסט", גורמים בממשל טראמפ בחנו דרך אחרת, שקטה הרבה יותר – ופוטנציאלית הרסנית בהרבה.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
הרעיון היה פשוט להפליא: לא לגרש אנשים פיזית, אלא למחוק אותם מבחינה בירוקרטית.
אם אדם מסומן כמת במאגרי המידע הנכונים, הוא עלול לאבד כמעט בן־לילה את היכולת לתפקד בחברה המודרנית. חשבון הבנק שלו עלול להיחסם. המעסיק שלו עלול לקבל התראה כי נפטר. כרטיסי האשראי שלו עלולים להפסיק לפעול. ביטוחים, חוזי שכירות, קצבאות ושירותים פיננסיים עלולים להיפגע. האדם עצמו עדיין חי, אך מבחינת המערכת הוא חדל להתקיים.
לפי מסמך מודלף בן 49 עמודים, זה בדיוק המנגנון שנשקל לכאורה עבור רשימה של 2.7 מיליון בני אדם.
המטרה הייתה כי חלק מהאנשים יעזבו את ארצות הברית מרצונם לאחר שחייהם יהפכו לקשים יותר, ואחרים יגיעו למשרדי הממשלה כדי לנסות לפתור את הבעיה – ושם ניתן יהיה לאתרם ולפעול נגדם.
במרכז הפרשה ניצב ירמיה סקופילד, עובד ותיק במינהל הביטוח הלאומי האמריקאי. במשך 25 שנה הוא טיפס בסולם הדרגות והפך לאחד האחראים המרכזיים על מערכות המידע של הסוכנות. הוא לא היה דמות פוליטית, לא פעיל אידיאולוגי ולא איש אופוזיציה. להפך. עמיתיו תיארו אותו כפקיד מקצועי שהקדיש את חייו לשיפור השירות הציבורי.
כאשר נציגי הגוף המכונה DOGE הגיעו לסוכנות בתחילת 2025, סקופילד דווקא קיבל אותם בברכה. הוא סבר שהמערכות מיושנות וזקוקות לרפורמה. אולם לדבריו, כבר בפגישות הראשונות החל להרגיש שמשהו אינו כשורה.
לדבריו, אותם נציגים ביקשו גישה למאגרי מידע רגישים במיוחד, הציגו עניין חריג בנתונים אישיים של מיליוני אמריקאים ופעלו באופן שעורר חשש בקרב עובדים ותיקים. מה שהחל כחוסר נוחות הפך בהמשך לדאגה של ממש.
הנקודה שבה הבין את גודל הסיפור, לטענתו, הגיעה כאשר מינהל הביטוח הלאומי קיבל רשימה שהועברה על ידי המשרד לביטחון המולדת. הרשימה כללה 2.7 מיליון שמות, ובקשה חריגה: להעבירם למאגר הפטירות הלאומי.
מדובר באחד ממאגרי המידע החשובים ביותר במערכת הממשלתית האמריקאית. בנקים, חברות ביטוח, מעסיקים, רשויות מס וגופים פיננסיים רבים מסתמכים עליו מדי יום. כאשר אדם נכנס למאגר, מבחינת מערכות רבות הוא חדל להיות אזרח חי.
סקופילד החליט לבצע בדיקה מדגמית.
לדבריו, הוא שלף 25 שמות אקראיים מתוך הרשימה. התוצאה, כך טען, הייתה מזעזעת: כל אחד מהם היה בחיים. חלקם אזרחים אמריקאים, אחרים בעלי מעמד קבע חוקי, ובהם גם קטינים ואלמנות המקבלות קצבאות כחוק.
הוא פנה לממונים עליו וביקש לעצור את המהלך עד לבירור נוסף. במקום לקבל תשובות, טען, הופעל עליו לחץ להמשיך בתהליך.
הרגע ששכנע אותו לחשוף את הפרשה הגיע במהלך שיחת ועידה פנימית. לפי עדותו, אחד המשתתפים שאל ישירות מהי מטרת הרשימה ומה אמור לקרות לאותם מיליוני בני אדם.
התשובה שקיבל הותירה אותו המום.
לדבריו, נאמר כי חלק מהאנשים יעזבו את ארצות הברית מרצונם לאחר שחייהם יהפכו לקשים יותר, ואחרים יגיעו למשרדי הממשלה כדי לנסות לפתור את הבעיה – ושם ניתן יהיה לאתרם ולפעול נגדם.
מבחינתו, זה היה הרגע שבו הבין שהמטרה אינה תיקון נתונים אלא יצירת מנגנון לחץ.
המשמעות המעשית של מהלך כזה עצומה. בעידן שבו כמעט כל פעולה כלכלית מחוברת למאגרי מידע ממשלתיים, הכרזה שגויה על אדם כמת עלולה ליצור תגובת שרשרת הרסנית. חשבון בנק קפוא, אשראי שנמחק, משכורת שלא נכנסת, ביטוח בריאות שמבוטל וקושי לחתום על חוזים או לקבל שירותים בסיסיים.
מומחים למערכות מידע ממשלתיות מסבירים כי תיקון טעות כזו עלול להימשך שבועות ואף חודשים. גם כאשר הרשויות מכירות בטעות, הדרך חזרה לחיים כלכליים תקינים עשויה להיות ארוכה ומתישה.
מה שמדאיג עוד יותר הוא הטענה כי גרסה מצומצמת של המהלך כבר בוצעה בפועל.
לפי הדיווח, אלפי אנשים הועברו בעבר למאגר הפטירות, למרות שהיו בחיים. חלקם נאלצו להגיע בעצמם למשרדי הממשלה כדי להוכיח שהם לא מתו. רק לאחר הליכים ממושכים הוחזרו לרישומים התקינים.
הפרשה כולה משתלבת בוויכוח רחב יותר שמסעיר כיום את וושינגטון: עד כמה צריכה הממשלה להחזיק בכוח על המידע האישי של אזרחיה, ומי מפקח על השימוש בו.
בשנים האחרונות הפכו מאגרי המידע הפדרליים לאחד הנכסים הרגישים ביותר של הממשל האמריקאי. הם מכילים מידע רפואי, פיננסי, תעסוקתי ומשפחתי על עשרות מיליוני בני אדם. התומכים בהרחבת השימוש במידע טוענים שהוא חיוני למאבק בהונאות, בפשיעה ובהגירה בלתי חוקית. המבקרים מזהירים כי ריכוז כוח כה גדול בידי הממשלה עלול להוביל לשימוש לרעה.
בדיוק משום כך הפכה עדותו של סקופילד לנפיצה כל כך.
הוויכוח כבר אינו רק על הגירה או על מדיניות ממשלתית. הוא נוגע לשאלה עמוקה יותר: מה קורה כאשר המדינה מסוגלת, באמצעות שינוי נתון אחד במחשב, להפוך אדם קיים לאדם שאינו קיים.
עבור מיליוני אמריקאים, ובכללם ישראלים רבים החיים בארצות הברית עם גרין קארד, ויזות עבודה או אזרחות כפולה, הסיפור הזה נשמע כמעט דמיוני. אבל דווקא משום כך הוא מעורר סערה כה גדולה.
הפרשה עדיין רחוקה מסיום. גורמים שונים דוחים חלק מהטענות ומטילים ספק בפרשנות שמציג המלשין. אולם עצם קיומם של המסמכים והעובדה שפקיד בכיר כל כך בחר לצאת בפומבי, מבטיחים שהשאלות לא ייעלמו בקרוב.
בסופו של דבר, הסיפור הזה אינו רק על הגירה. הוא אינו רק על טראמפ. הוא אפילו אינו רק על מאגרי מידע.
זהו סיפור על כוח.
על היכולת של ממשלה לדעת כמעט הכול על אזרחיה.
ועל האפשרות המטרידה שמספיקה שורה אחת במחשב כדי לשנות חיים שלמים.
