מאז שהוקמה ארצות הברית של אמריקה מתנהל ויכוח על מהם היסודות המכוננים אותה.
האם אלה היסודות הרפובליקניים הקלאסיים שאבות האומה עיגנו בהכרזת העצמאות, או שמא התפיסה הליברלית הקלאסית הגורסת את חירות הפרט.
הויכוח האקדמי והמשפטי הזה, שהפך במרוצת השנים לחלק מדיון תיאורטי-חוקתי מצא את עצמו באחרונה הופך לבלתי רלוונטי עם העלייה של 'דור חדש' במפלגה הדמוקרטית שמבחינתו הליברליזם הרפובליקני שכונן את אמריקה הינו לא יותר מ"רעיונות של גברים לבנים".
מאז שנת 1776 אמריקה הפכה לארץ המעניקה השראה לכל אומה המבקשת עבור אנשיה חופש פרט. המהפכה של 1776 העניקה השראה למהפכה הצרפתית שהגיעה כ-13 שנים לאחריה, וגם השראה לאביב העמים האירופאי של 1848.
אכן, אותם אמריקנים הזוכים לבוז מ"אינטלקטואלים" אירופאים היו הבריטים-לשעבר שהקימו את התשתית לכל מה שנתפס כחופשי בציווויליזציה המערבית.
לכן, אל לנו להיות מופתעים שקריאת התיגר הנשמעת בימים אלה מכיוון שמאל קשורה מן הסתם לאו דווקא באי אילו ערכים דמוקרטים אמריקניים, אלא שורשיה מצויים דווקא ברעיונות אירופאיים הזרים בתכלית הזרות להווי החיים האמריקני – בראשם מן הסתם ניצב הרעיון הסוציאליסטי.
אכן, הסוציאליזם לא היה זר לאדמת אמריקה, בראשית המאה ה-19 הקימו קומונות שיתופיות ברחבי המערב התיכון של אמריקה, הקומונה המפורסמת שבהם הייתה זו של ריצ'ארד אוון איש עסקים ממוצא וולשי אשר האמין בסיפוק תנאי מחייה ועבודה טובים עבור עובדיו אשר חיו יחדיו בקהילות סגורות ואוטונומיות.
לאחר מכן, הייתה את תנועת הפועלים האמריקנית, את ליגת הנשים האמריקניות, את התנועה הפופוליסטית, וכמובן את התנועה הפרוגרסיבית, כולן תנועות שקראו ל"צדק חברתי", אך הן לעולם לא התכחשו לעברן, ולערכים האמריקנים המכוננים את הרפובליקה, ובטח שבטח לא את הליברליזם המייסד לאורו פעלו כמסגרת נורמטיבית.
עתה, לאחר שבשנות השישים חדרו רעיונות הניאו-מרקסיזם לארה"ב, אנו רואים כי "הליברלים" הופכים יותר ויותר לא למי שאמונים על הליברליזם האמריקני אלא דווקא על הסוציאליזם-האירופאי, במובן מסוים הם ייבאו רעיונות זרים לאומה שהמציאה את החירות המודרנית והעניקו להם את השם 'ליברלים' בהיותם 'סוציאליסטים'.
התפתחויות מדאיגות אלה, קשורות בעובדה שבתפיסה הסוציאליסטית האירופאית המקום לחירות האזרח אינה מעוגנת בתפיסה מטאפיסית, אדרבא הסוציאליזם האירופי מתכחש לקיומו של אלוהים ומבקש להפוך את "המדינה" ל"אלוהים" החדש, למעשה - בסוציאליזם העבודה בשירות המדינה הופכת לאלוהים, בדיוק כמו שבדת הקתולית (החזקה יותר באירופה מאשר בארה"ב באופן היסטורי) האלוהים בחסות הכנסייה הוא מהות העבודה.
בקתוליות, כמו בסוציאליזם, אין יסוד אינדיבידואליסטי וכך מי שאינו חולק עם "הקבוצה" או "הקהילה" את האקסיומות הדוגמתיות ביחס לטבע הממשל/דת, ומקום האדם בהם עם דגש על מהות העבודה ומהות הסכמות המבטאת אותה היטב. מי שמורד בדרכי החיים המחווטים כלפי מקור הסמכות והעבודה של הקבוצה, אינו רק אדם רע, אלא הינו אדם רע המסכן את רווחת ושלום הציבור ואשר מותר לפעול כנגדו - לא יפלא לכן שרבים מצעירי אמריקה כבר לא מקבלים את התיקון הראשון המבטיח חירות ביטוי בשלב זה - בכך, הם למעשה שבים לפיאודליזם-קונטיננטלי של ימי הביניים, או בנו הצעיר והטרנדי - הסוציאליזם האירופאי של המאה ה-20.
כאשר הנשיא טראמפ התריע על הפיכת ארה"ב לאומה סוציאליסטית, הוא התריע בפני ברבריזם קתולי-אירופי למעשה.
ועתה נראה כי כל מה שהוא הזהיר אותנו ממנו אכן קרה.
כמו שמדינה סוציאליסטית (וסוציאליזם הוא הרי קתוליות מחולנת שבמקום דם ישו מעריצה את דם העובדים, ובמקום סגידה לאיש-אל דרך הכנסייה סוגדת למנהיגים דרך המדינה) מתקשה להיות דמוקרטיה לטווח-ארוך, ככה צל כבד הושם על הבחירות בתוך המפלגה הדמוקרטית עצמה, ובארה"ב כולה באחרונה.
כמו שמדינות סוציאליסטיות (לא, סקנדינביה אינה אחת מהן), סובלות כמעט תמיד מאי-יציבות מוניטרית, מבעיות במעבר הסחורות בשווקים, מהפרות ומעצרי שווא (רוג'ר סטון, אוון שרווייר, וסטיב בנון), כמו שבמדינות אלה אליטות אוליגרכיות מנהלות את העם כחלק מהונאת פירמידה סמי-פיאודלית - כך גם אמריקה, לא רק עוברת לברבריציה בהיותה פתוחה בגבולותיה לכל בני העולם השלישי - היא עוברת ברבריזציה בעודה פתוחה לאותם רעיונות אירופאיים ארכאיים שהיא הצילה את העולם מהם לפני 75 שנה, ושעכשיו למול עיניכם המשתאות הורגים אותה מבפנים.
