כשל מוגדר כאמונה מוטעית או טעות בהיגיון.
למרות שרוב האנשים מנסים להימנע מטעויות, אף אחד אינו חסין מהן, אפילו לא אלה שמתנהגים כאילו הם כן.
אפשר לחלק את הכשלים לשתי קבוצות עיקריות:
ראשית, יש לנו כשלים מסורתיים שאתם עשויים לזכור ממבוא לפילוסופיה. באלה, ההנמקה אבסורדית, אם כי אולי אנו אובדי עצות להסביר את ההפרה הספציפית של ההגיון הכרוכה בה.
לדוגמה: לכלבה שלך יש גורים. הכלבה שלך היא אמא. זו הכלבה שלך; לכן, זו אמא שלך.
עוד דוגמה: כל מרחק, קצר ככל שיהיה, מורכב ממספר אינסופי של נקודות. כדי שגוף יזוז מרחק כלשהו, עליו לכסות אינסוף נקודות. שום דבר לא יכול לזוז למרחק אינסופי. לכן, אין שום תנועה.
לעתים קרובות יותר אנו מוצאים כשלים עדינים יותר - לדוגמה:
הכלכלנים הבכירים במדינה מסכימים כי הבנק הפדרלי המרכזי הכרחי לשגשוג כלכלי. מומחים סביבתיים מסכימים ש-X פוגע בסביבה. לכן, הממשלה צריכה להסדיר או לאסור את X.
הבה נתייחס לאמירה הראשונה. האם היא נכונה? במובן המילולי, כן - הכלכלנים הבכירים לא היו חולמים להסתדר בלי הבנק המרכזי. או שאם היו מנסים, זה היה נחשב לסיוט.
אך, האם עבודתנו הסתיימה כאן? האם כאן אנו מאשרים שזה המצב וממשיכים הלאה? לא, כי ההצהרה מעידה שאם אתה כלכלן מוביל, אין לך שום סיבה לא להסכים - אך הדבר לא מעיד על האם הדבר אמיתי או לא.
אני קורא לכך כשל ה-"מי אתה?" (Quis es?). או כשל ההוכחה מתוך הסמכות.
ההיסטוריה הרי אומרת לנו שמומחים יכולים לטעות לגמרי, אז בואו לפחות ננסה להבין מה קורה כאן אצל מומחי הכלכלה שלנו?
ובכן, כלכלני העילית במדינה מחזיקים בתארים מתקדמים מאוניברסיטאות התומכות בבנקאות מרכזית. האוניברסיטאות, בתורן, מקבלות מימון מהממשלה הפדרלית, שיצרה את מערכת הפדרל ריזרב ואשר היא נשענת עליה במידה רבה לתמיכה כספית. האם זה מוזר שהאוניברסיטאות יקדמו את הפד כמוסד כלכלי חיוני?.
יתרה מכך, בכל הנוגע למימון, רבים מהכלכלנים המובילים עצמם שואבים לפחות חלק מהכנסתם מהפד.
האם ייתכן שחשבונות הבנק שלהם ממלאים תפקיד בסירובם להטיל עין ביקורתית על המוסכמה הרחבה?
האם קשה לדמיין שכלכלנים אלה אינם ששים לפנות נגד מוסד שהוכשרו להצדיע לו?
והאם אלו שלמעלה שייכים לשם? אם הם הטובים והמבריקים ביותר, כיצד התפוצצה להם הכלכלה בפרצוף ב-2007–08? הרי כמעט אף אחד מהכלכלנים "המובילים" לא ראה את זה מגיע, כולל המנהיגים במועצת הנגידים האמריקאית.
כפי שמציין איירה כץ, אותו עיוורון שרר לפני קריסת ברית המועצות. כץ מצטט בהרחבה מרב המכר של פול סמואלסון משנת 1989 כדי להבהיר את דבריו:
"בניגוד למה שספקנים רבים האמינו קודם לכן, הכלכלה הסובייטית היא הוכחה לכך ש...כלכלת פיקוד סוציאליסטית יכולה לתפקד ואף לשגשג", כתב סמואלסון... רק שהתמוטטות הקומוניזם התרחשה באותה שנה וברית המועצות התפרקה שנתיים לאחר מכן.
בכלכלה כמו במקצועות אחרים (הקשורים לממשלה) ישנו היבט של תשלום למשחק, שבו התשלום הוא הסכמה לא מוצהרת לעולם לא להטיל ספק בהנחות מסוימות בפומבי.
אולי הכלכלה שהכלכלנים הבכירים לומדים לוקה בחסר?. בבית הספר מלמדים שריבית נמוכה נחוצה לצמיחה כלכלית. מכיוון שלבנק המרכזי יש את הכוח הבלעדי להגדיל את היצע הכסף ובכך (בעקיפין) להוריד את שיעור הריבית, לפיכך הוא נחשב לאבן פינה של שגשוג.
הרעיון שכלכלה נפגעת משינויים בהיצע הכסף, שכל גידול בכסף זמין להלוואה צריך להגיע מחסכונות אמיתיים, זוכה לחשיפה מועטה או בכלל לא נמצא בכיתות או בדיוני המדיניות.
לא במקרה, הכלכלנים המעטים שדבקים בדעות אלה, שדווקא מסיבה זו אינם נחשבים ל"טופ", טענו כי משבר הולך "נאפה", כפי שהגדירו זאת.
יש גם להזכיר שאם הפד נחוץ לשגשוג, אז איך אי פעם שגשגנו לפני ה-16 בנובמבר 1914, כאשר הבנק הפדרלי של ניו יורק החל לפעול?
התקופה שמיד לפני הקמת הפד - סוף המאה התשע עשרה - היתה, על פי הנתונים, אחת התקופות המשגשגות בהיסטוריה האמריקאית.
והפחתת כוח הקנייה של הדולר לכמעט אפס גם היא בקושי נקודה לטובת הפד.
ואם הוא אכן נחוץ כדאי לשלוט במחזור העסקים - איך זה שהיו לנו כמה מהמשברים הכלכליים הגדולים ביותר מאז שהממשלה הפדרלית כפתה אותו עלינו?
אז, אם נחזור להצהרה המקורית, אנו מוצאים את "הכלכלנים המובילים" של המדינה כחסרי יכולת בעניינים מוניטריים, בעוד שהפדרל ריזרב עשה הכל מלבד לסייע לשגשוג כללי.
את הדוגמה השנייה אני משאיר לכם לנתח כתרגיל.
