חשבתי שילך עם גנץ, שיסנדל רפורמות במערכת המשפט, שידחוק את הציונות הדתית לשולי הקואליציה - וטעיתי (בינתיים).
בשונה מרוב הכותבים הישראלים אני סבור שחשוב להכיר בטעויות.
אכן, אם לקחתי לעצמי קרדיט על הפעמים בהן צדקתי, ראוי כי אקח אחריות כשתחזיותיי מתבדות.
נכון להיום - טעיתי לגבי מידת הזהירות שנתניהו ינקוט בכניסתו לממשלתו השישית.
נכון, סעיף הנכד במתכונתו המרחיבה יתר על המידה טרם בוטל, נתניהו משתמש בגלנט לדחוק את האג'נדה ההתיישבותית, ואף את הציונות הדתית, וישראל עדיין מנוהלת על ידי מערכת המשפט והמטכ"ל - ולא הכנסת.
ובתוך כך, זה התחיל עוד פחות טוב.
למען האמת, עד רגע הרכבת הממשלה נתניהו שוב הראה גמישות (התקפלות) מירבית בעיניים לאומיות.
מסמוס סעיף הנכד, הצהרותיו הראשוניות לגבי רפורמה במשפט, התבטאויות שמאליות כלפי חוץ (ארה"ב) ופנים (התקשורת), הדלפות בכיריו במו"מ עם החרדים והציונות הדתית - לכאורה בישרו על תסריט ידוע מראש.
דיבור אידיאליסטי, ובשעת הכושר - פרגמטיות צינית.
פסק הדין של ההיסטוריה עדיין עומד לחובת נתניהו.
הוא אבי ההתעצמות השיעית/חמאסית שמקיפה את ישראל ב-400,000 טילים, הוא הרס את ההישגים הצבאיים האסטרטגים של ממשלת אולמרט, הוא הקפיא את רוח הרפורמה הבריאה של פרידמן במשך עשור ויותר, והוא ממשיך את מחדל הסוכנות היהודית במתכונתה תוך הפקרת מערכת ההגירה בידי משפטנים פוסט-לאומיים.
או אם נרצה, זה עדיין הרבה יותר שיווק מאשר מוצר.
(צילום: גלובס)
איני פסיכולוג.
עדיין, את נתניהו אין להבין כמנהיג היסטורי (דוגמת בן גוריון, רבין, שמיר בממשל - ושרון ודיין בצבא) אלא בעיקר כפוליטיקאי מומחה ברמה היסטורית.
לא מעניין אותי כרגע מי החליטה, מה המניע, מה האסטרטגיה, או תולדות המו"מ הקואליציוני ו''האקדחים'' כן או לא - שהניחו על שולחנו.
ובתוך כך יש לציין מספר מהלכים חיובים מאוד שאינם כורח המציאות - אדרבא, הלה היו נסלחים לנתניהו במידה ולא היו מיושמים.
1. מינוי קרעי הפופוליסט/קפיטליסט לתיק התקשורת - משמע - פתיחת השוק.
2. מינוי לוין לתיק המשפטים - משמע - רפורמה.
3. מינוי רוטמן לראש ועדת חוקה - משמע - משפטן רציני.
4. אי זימון היועצת המשפטית לישיבת הממשלה הראשונה - משמע - משילות.
5. האצלת סמכויות לשר בתחום ביטחון הפנים - משמע - סוף שלטון המפכ"ל וראשית שלטון השר במערכת ביטחון הפנים.
6. דיכטר בחקלאות - מינוי ראוי.
גם סמוטריץ' באוצר וברקת בכלכלה הם מינויים סבירים.
נכון, קיבלנו את אקוניס במדע, את רגב בתחבורה, את הטייס החביב אך הלא מתאים בחינוך - ואת גלית דיסטל בממשלה - אך אלה אילוצי הליכוד.
ישראל כארה"ב מנוהלת על ידי ברית בין שירותי הביטחון ומערכות המשפט.
הרשות המחוקקת והרשות המבצעת בעלות סמכות כמעט אך ורק בנושאי כסף, תשתיות, ומלחמה כוללת.
כל היתר, קרי - חוק, מדיניות, פונקציות ביצוע של פקידות - הן בידי הצבא ובתי המשפט.
ברית השופטים והגנרלים עדיין שולטת בישראל.
נוסיף לכך את כוחו המשחית של החינוך הממלכתי (בשל הרדידות, הבורות, והקונפורמיות הלא באמת יהודית חילונית/או לא שהוא מעודד), את האבטלה החרדית, את הקיצונים שבין ערביי ישראל, ונקבל אתגרים שנתניהו אפילו לא מכיר בהם.
כאמור, הוא לא דמות היסטורית כדי להבין מערכתית את סיפור הציוויליזציה היהודית - גם אביו ההיסטוריון לא הבין זאת.
עתה, כשאנשי הציונות הדתית העמידו את שאלת הזהות, המשילות, הביטחון הפנימי, וקיבלו יכולת אסטרטגית לפעול בנושא - יתכן ויש כאן ראשית של מפנה - שאני עצמי לא האמנתי שיתרחש.
נתניהו יורש ביצה שהזרוע הצבאית והמשפטית שלה השתלטו על ישראל לאחר רצח רבין.
לא אליטה והגמוניה, לא מדכאים ומייצגים, לא אידאולוגיה ודת, לא אשכנזים או מזרחים - אלא הדרדרות ערכית וחינוכית שהביאה למצב האורווליאני הזה.
תופעה הרבה יותר בנאלית בהיסטוריה של הדמוקרטיות המערביות, שבאופן כללי התרחשה גם בארה"ב (עם הצבא) וגם בצרפת וגרמניה (עם המערכת המשפטית) אך שאצלנו בשל ההיסטוריה והסוציולוגיה והדמוגרפיה המקומית תפסה גוון אחר.
במידה וסנונית השינוי נבעה משינוי רוח עצמי, מאותו שינוי רוחני אודותיו מדבר ווילאם ג'יימס כאשר לאדם יש רגע של התגלות מעשית, איני יודע - לדעתי, הוא מוכיח בינתיים שטעיתי במשהו.
הלוואי שיוכיח כי טעיתי בהכל.
