מאז קמה הממשלה, היה ברור שהחלה מלחמה על חותם הבחירות ההיסטוריות הללו.
לימין הישראלי היה ברור שאם יסיר את מחסום בג"ץ מדרכו, יהיה זה שינוי גדול אפילו מנצחונו של בגין וסוף עידן מפא"י.
אם יעבירו רפורמה מספקת, לא ישאר כלי משמעותי בזירה הפוליטית עליו יוכל השמאל להישען, מאחר ודמוגרפית הוא בדרך להכחדה מוחלטת.
הידיעה הזאת הובילה לפאניקה ואיתה באו איומים ונבואות על סוף הדמוקרטיה הישראלית וזכויות הפרט של כלל התושבים, אבל לצערנו לבג"ץ אין דבר ולא חצי דבר עם זכויות.
"בלי בג"ץ, עסקים פרטיים יוכלו להפלות נגד גייז"- זו הייתה נבואת האימה שהציג חבר הכנסת יוראי להב הרצנו מיש עתיד, בועדת חוקה חוק ומשפט.
כי הרי, דריסת זכויות הקניין של בעלי עסקים היא לגיטימית לחלוטין, חופש העיסוק לא מתחרה בזכויות הקהילה הגאה לקבל שירות, או לפחות כך רואה זאת יוראי.
אדם תמים היה יכול לחשוב שחוק היסוד 'כבוד האדם וחירותו' מגן על זכותו של בעל בית דפוס להעניק שירות מאוד מסויים, אבל מתברר שאין זה מקום השוק להעניש עסקים, אלה דווקא המדינה.
מילא היו טוענים כי זכויות הן איזור אפור, ותפקיד המחוקק "לאזן בינהם".
אולי ניתן להפר את כבוד האדם וחירותו אם קבע זאת המחוקק בסוגיה אחת, אבל לא באחרת, ושופטי בג"ץ החכמים יודעים למה זקוקה הדמוקרטיה.
טענה זו עלתה לא פעם ולא פעמיים, אבל האם ההסיטוריה תומכת בה?
מפגיני השמאל בבלפור, ובמחאות אחרות (כמו זאת נגד הרפורמה עכשיו) חוסמים כבישים על בסיס קבוע ולזה אנחנו קוראים 'מחאה צודקת', הרי חייבים למשוך את תשומת לב העם לקץ הדמוקרטיה.
עם זאת, בג"ץ כבר פסק שחסימת כבישים מסכנת חיי אדם, והמשטרה יכולה וצריכה לפזר הפגנות כאלו.
אם לא זכורה לכם פסיקה כזאת, זה מפני שבג''ץ פסק כך כנגד ההפגנות בימי פינוי גוש קטיף.
האם הזכות לחסום כביש אחד קיימת, אבל בכביש אחר מתפוגגת?
או שנעיז לומר, שהכבישים אמנם נסללו שווים, אבל הדעות הפוליטיות לא.
בין אם נדרשת רפורמה קיצונית או מתונה, צריך להיות ברור שהסטטוס קוו לא יכול להישאר אם אנו מעוניינים בזכויות לכלל האזרחים.