מבן-גוריון עד נתניהו, איך ישראל איפשרה לגרמניה להפוך מידידה לאויבת

 

 

 

 

למורת רוחם של אנשי אחדות העבודה, מפ"ם, הדתיים, וחרות, ישראל העלימה עין מנאצים בכירים שכיהנו במשרות רמות בממשל המערב-גרמני (משנות החמישים עד איחוד גרמניה בשנת 1990) ונהנתה ממידה מסוימת של ידידות דיפלומטית עם בון.

 

מתום חילופי השגרירים (1965) החלה להתהוות מערכת יחסים קורקטית פחות או יותר בין המדינות.

 

הקנצלר וילי ברנדט (אשר זייף את היותו רבע יהודי), חלק עם גולדה מאיר מערכת יחסים חיובית במידה.

 

שמיר ופרס נהנו מקשרים טובים עם הלמוט קול.

 

גם הסלידה התיאטרלית של בגין מגרמניה לא תורגמה לשינוי מדיניות - אלא כרגיל, כבמקרה הליכוד - היתה יותר מילים ממעשים.

 

שכיחותם של פרויקטים חינוכיים, כלכליים, ותרבותיים משותפים עם גרמניה-המערבית (המזרחית החרימה את ישראל בהתאם לקו הסובייטי) גברה, ומדי פעם עוררה פולמוס במדינה בין תומכי ומתנגדי הנורמליזציה.

 

בתוך כך, אין ספק שחלקים מהאליטה הליברלית בישראל נהנו עד מאוד ממערכת היחסים המתהדקת, חלקם מתוך תקווה כי קשרי התרבות והמסחר המתחדשים בין העם היהודי ומערב גרמניה אולי אף ייצרו רנסנס יהודי-גרמני כמקדם.

 

בין אלו ראוי לציין את הדומיננטיות של חסידי הגישה הגרמנו-צנטרית בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. אותם גרמנופילים, משפיעים ככל שהיו, תמיד היו במיעוט, לא אחת מיעוט אנטי-ממלכתי, שבאופן פרדוקסלי, נהנה מאוד מהמדיניות הבן-גוריוניות שהובילה לנורמליזציה.

 

למעשה, עד רצח רבין הסטטוס-קוו ביחסים שבין ישראל וגרמניה נשמר - גרמניה שמרה על עמדה מדינית חיובית כלפי ישראל, כזו שניתן למקמה איפשהו באמצע שבין ארה"ב ובריטניה - בעוד ישראל העניקה לגרמניה את הנורמליזציה שהיא כה ביקשה לנפנף בה למול אומות העולם.

 

עם זאת, החל משנות התשעים כאמור, גרמניה (המאוחדת עתה) החלה מתערבת באופן פעיל ובלתי-פרופורציונלי בענייניה הפנימיים של ירושלים באמצעות שורת מכונים אינסופית המשתרשת במערכת החינוך והתרבות הישראליים.

 

רבות נכתב אודות הסטייה שבשורש הרצון הגרמני לשלוט בשפה ובמשפט הישראלי דיומא, אך מעט אם בכלל, נכתב אודות הרפיסות ואוזלת היד של ממשלות ישראל למנוע זאת.

 

אם ביסוד תשוקת השליטה עומד כמובן הרצון הגרמני לשווק את הרוע המוחלט, אושוויץ-בירקנאו, כתוצר הגיוני של כל משטר דמוקרטי שירד מדרך שלטון העם - ואת הגרמנים החדשים כנביאים מיוסרים של המוסר החדש - אזי יש לשאול מה עומד ביסוד הרפיסות הישראלית למנוע השתרשות של תפיסה זו בישראל?.

 

רצון גרמני זה לשווק את השואה כפשע אוניברסלי, אינו מדויק היסטורי, והינו ניסיון גרמני לנקות אשמה היסטורית באמצעות חלוקתה כפוטנציה אפשרית בכל עם ועם שרק במקרה העם הגרמני נאלץ לסבול ולשאתה.

 

האוניברסליזציה גורסת כי אושוויץ יכל לקום בכל מקום, ואף התרחש בצורות דומות במקומות אחרים - ולכן אין לו דבר וחצי דבר עם האופי וההיסטוריה הגרמנים.

 

בקרב הגרמנופילים הישראלים זוהי גישה מועילה ביותר, בהענקתה שליטה סאדו-מאזוכיסטית על הנרטיב הממלכתי-ציוני-חלוצי, תוך הבטחת קשר לחוגים לא-יהודיים הנעזרים ברצח היהודים לחולל מוסר לא-דתי חדש במסגרתו רצח היהודי הוא תמרור אזהרה דתי בפני עצמו.

 

אותם חוגים אליטיסטים בישראל הסולדים מיהדותם, מעדיפים למעשה לרכוש מוסר גרמני המבוסס על רצח יהודים, מאשר את מוסר התנ"ך שהגרמנים ביקשו למחות ואף לשתף את אותם גרמנים בתהליך קבלת החלטות בתוך ישראל - וזאת על פני יהודים אחרים.

 

זהו מוסר בו לא רק שהכל שפיט, אלא שהמשפט הוא פרשנות השליט למדרון השואה האוניברסלי.

 

העיוות שבשימוש ברצח של אחיך כתמרור אזהרה מוסרי, בעוד עמך מחזיק בתנ"ך אשר ניסו לרצחו בשואה, לא עולה בראשם של יהודים אלה.

 

אך מדוע שיעלה הדבר בראשם? האם ראשי מדינה, ממשלה, ובתי משפט, או צבא, בעלי הרגש יהודי, אמרו אחרת?.

 

מציאות זו איננה באחריות האליטות הגרמנופיליות המבקשות להידמות לגויים - או באשמת הגרמנים המבקשים למרק את פשעי עמם באמצעות דימוי היהודים להוריהם.

 

אלא בעיקר באשמת ה"הנהגה" שאיפשרה מציאות אבסורדית זו.

 

בעשור החולף מדובר באותה הנהגה הנאחזת ומדברת בשם הנרצחים, הגוררת מנהיגי עולם ליד-ושם, המתריעה מפני הישנות השמדת היהודים, ומשתמשת בשואה כנקודת-דיבור ביטחונית.

 

אך המאפשרת באותה מידה טריוויאליזציה של השואה, חתרנות מצד צאצאי מבצעיה בארץ ישראל, ואת התחמשות הציר האירני ב-300,000 טילים.

 

חוסר קוהרנטיות זה מעלה חשד שיתכן והנהגה זו משתמשת בשואה לצרכים ציניים ולא מתוך הבנה יודוצנטרית כלשהי של החורבן.

 

כאשר דוד בן גוריון חתם על הסכמי השילומים הוא לא שיער שממישור פרגמטיסטי זה יקומו גופים יהודיים שיבקשו להשוות את מדינת ישראל לנאצים, או לחילופין שמנהיגים ישראליים יאפשרו לצאצאי הנאצים לבנות מדינה ערבית בלב הארץ ולאפשר לאחיהם דיבורים חולניים מאין אלה בלא הענשה.

 

בן-גוריון טעה כשחשב שיש "גרמניה אחרת", אבל הוא גם טעה כשלא שיער את קיומה של הנהגה ישראלית רופסת וחסרת כבוד-לאומי שכזאת.