בתום מלחמת יוה"כ ראשי גוש אמונים כפו על עם עייף ופוסט-טראומטי את אתגר כיבוש הארץ. מטרותיהם היו
1. איחוי שבר רוחני בעמם
2. המשכת מורשת חלוצי העלייה השניה.
זה לפחות על פי זקני השומר הצעיר - משה שמיר ויעקב חזן.
היתה זו ציונות שלא במרכאות, בוטחת, אך שואלת ובעיקר כזו המכירה בעובדה ההיסטורית כי תולדות עם ישראל משלבות דואליות סינתטית שכזו המורכבת מ
1. שיעבוד מלכויות.
2. הנעשה מתוך קיום מסגרת ההלכה.
למעשה, גם על החילונים האדוקים ביותר להודות באקסיומה היסטוריוגרפית ואנתרופולוגית זו, והיא - שההלכה הינה הכוח האורגני המקיים את התופעה היהודית.
או כמו שהדתיים מספרים - כי היא הנותנת..
מתוך דואליות זו, בכל גווני הקשת הציונית מוסכם כי השעבוד לזרים הוא בבחינת "סור מרע" - אך האם מוסכם כי "העשה טוב" עודנו מצוי בקיום מסגרת ההלכה?.
הציונות, כאחת מענפי ההשכלה היהודית, העניקה כוח מורד ומפתה התר אחר תשובות חוץ יהודיות לשאלת הזהות היהודית.
הריבונות למעשה, היא המעניקה כוח למרד באב הדתי, והמספקת אנרגיות והצדקות לחיפוש אחר אבות חורגים באומות תבל - או כדברי הסופר המנוח חיים הזז - "במקום בו נגמרת היהדות מתחילה הציונות".
אף רצח האב (האל), או זניחת מורשתו (התורה), כמו גם שינוי סיפור המשפחה (ההיסטוריה היהודית) - אלה כידוע מתוך דברי ימי ביקורת הספרות העברית, רק תגובה דיאלקטית להשתלשלות תולדות התחייה הציונות.
הרגע המשיחי
בהיסטוריה הקטנה שלנו, אף אם עייפנו מ-7 מלחמות, וסומו עינינו ע"י מערכות חינוך ומשפט פשטניות, הרי שהמציאות הישראלית שבנו אבותנו, כרוכה במומנט משיחי המתבטא ברצון הלא-נורמלי לנרמל את הפער שבין צמד הגורמים המגדירים שהוזכרו לעיל - מסגרת ההלכה ההיסטורית מחד, והשעבוד לעמי תבל מאידך.
ומשיחיות זו אינה דתית בהכרח כפי שהוכיחו מחקריהם של נאור וכפכפי בתולדות תנועת העבודה הישראלית; שכן, נרמול עם ככל העמים אצל החילוני לא היה יותר משיחי מקידושו כסגולי בעל הלכה טהורה יותר עבור הדתי.
הנרמול למול הקידוש זוהי שאלת היסוד של הזהות היהודית-ציונות שבדורנו.
וזוהי על כן השאלה המשיחית, מתוכה ניגשים אנו לסוגיות בנות הזמן. ואם להיות רפטטיבי, הסוגיה מתוכה נגזרים כל יתר מאבקינו והשקפותנו הישראליות.
הבוחרים אנו בקיום קולקטיבי מדומיין למול האל או בקיום ליברלי למול זולתנו הישראלי או הכללי.
בתוך כך, כבר למראשית הליברליות החילונית השמאלית בישראל, זו של בובר ומאגנס, השואבת מרוסו ומתקני עולם מאוחרים - שאינה רואה עצמה יהודית פרטיקולרית בהכרח - נעמדים אנשיה למול קושי עצום לספק תשובות לפרטיקולריזם הציוני.
כיצד ישיבו בצורה שאינה קולוניאליסטית
1. למרד הקולקטיבי של הציונות בהלכה.
וכיצד ישיבו בצורה שאינה קסנופובית
2. לרצון למרוד בגולה ולקבל על עצמנו את הלאומיות המודרנית.
אכן, פסילת המתנחלים כפאשיסטים היא ניכור לאמת מזוויעה, כי ניתוק מהיהדות, מוביל לחשיבה אודות הפרויקט הציוני בעיניים מערביות.
לא אחת פוסט-קולוניאליסטיות במובהק.
הבוז למתח המשיחי, נובע מחוסר יכולת של הישראליות הפריכה והדלה, לנהל דיסקורס בונה עם היהדות כשלעצמה. דיסקורס זה, החל מתדלדל מאז ימי תש"ח, כאשר המרחבים הפסיכולוגים והספרותיים כאחד של הישראליות הפכו כדברי ברוך קורצוויל - ל"חיקוי" זול.
אם כך, לא יפלא כי כיום הדת הישראלית, הופכת את היהדות לאושוויץ ומחליפה כדברי פרופסור יואב גלבר את החלוץ בניצול.
אכן, ריקון הערכים הסוציאליסטים המכוננים, והאכזבה מתהליך השלום, גרמה למחנה החילוני-ליברלי לפנות עורף למשיחיות חדשה, בעלת אל חדש המבקש דת אזרחית חדשה הנשבעת לא לתורה, לאחוות העמים, והפועלים, או לקוממיות יהודית, אלא לדמות אב חדשה - למגילת עצמאות הזוכה לפירוש אנטי אושוויציאני בסוג של פטישיזם חילוני שלא מבייש את מושא ביקורתו המתנחלי.
עובדה נוספת, הדורשת התייחסות, גם אם שנויה במחלוקת, ופחות רלוונטית לענייננו.
היא השאלה החורגת מ'האנחנו', והתוהה לגבי ה"זרים" ואופן טיפול הפרויקט הישראלי בם.
שאלה זאת ניצבת ברקע הכרה כמעט קונצנזואלית בערך הלאומי של מדינת היהודים מתוך אמונה כי נסיגה מהפרויקט הציוני, וחזרה לפעילות לאור חסדי הגויים - משמעה גלות/כליון.
הבעיה עם שאלה זו המופנית חוצה, היא בהסחתה אם בצורתה הפלשתינית, ואם בצורתה האזרחית/תרבותית, את הדיסקורס הציבורי מהשאלה הפנימית יותר.
והיא כדלקמן: כיצד ניתן "לקחת" היסטוריה יהודית שניתנת לקידוש או לנרמול, דרך יחס אמביוולנטי לאב ולמורשת (שאלת הזהות), בתוך שדה משפטי, תרבותי וחינוכי שטוף בורות, ולהחדיר בה משמעות מעשית למען שימור וקיום הפרויקט שאיננו יודעים עדיין אם יש לקדשו או לנרמלו?.
למעשה, חזרנו לנקודת ה-0 שביום שאחרי רגיעת הציונות הדתית וקריסת הציונות-הסוציאליסטית.
האם עלינו לבחור בליברלית הישראלית על פריכותה הרעיונית?
או במשיחיות ההיהודאית על קיצוניותה?.
תשובתי היא - משיחיות ליברלית.
לתשובה זו הגעתי מתוך הכרה אינסטינקטיבית כי מדינת ישראל היא לא רק מרידה בנורמליות של הגולה כפי שהיה אומר מנדלי מוכר ספרים, אלא היא גם מרידה בנרמול הגלותיות ביהודי.
ובמרידה זו - יש משהו מהפכני הגובל במשיחיות משום שהמשיחיות עבור היהודי היא לא רק דתית טרנצנדנטית, היא גם אישיותית, היא מהווה שחרור אישיותי, לא פחות משהליברליזם משחרר חסמים ודוקטרינות קתוליות אצל המאמין הפרוטסטנטי.
בכך החילון הישראלי-ליברלי מהווה שלב גבוה ושלם בהתפתחות החילון היהודי המודרני למרות ניתוקו מההיסטוריה, אך הוא עדיין לא עונה על שאלת היהדות באותה תוקף בה השיב הפרוטסטנט על שאלת הכנסייה - הוא מרד, בלא המשך.
בתוך כך, משום שבשונה מהפרוטסטנט, המשוטט בערפל חסר שפה ומנהג חוץ-כנסייתי, היהודי הרי חמוש בהלכה, הרי שתשובתו תהיה מרובדת יותר מאשר התחייה והניעור שאפיינו את תקופת המדינה שבדרך, ואת ראשית הממלכתיות.
דרך אפשרית להמשך פיתוח שאלת היהדות הציונית החדשה תהיה דרך ההבנה כי הגלות היא פונקציה של אחריות לאל ולא למציאות ומהווה בכך שעבוד למבנה גלותי נטול ארץ כדברי פינסקר. היעדר הארץ, מלבד היעדר השורש, משמעו גם היעדר קניין שמשמעה היעדר עצמיות, שמשמעה היעדר שיחה אמיתית עם האל - כפי שרבי נחמן דיבר על מתיקות תורת א"י. אכן, היעדר זה, משמעו היעדר עצמיות אחרת וגואלת שאנו פונים אליה כסובייקטים ריבוניים. היעדר סובלימטיות ורפלקטיביות כמו זו שהינה הכרחית להפסיק את הבריחה מהמציאות אל האל - כדי להשיבו אל המציאות.
וסליחה על הסחף התיאולוגי, אך במובן זה כפי שהקניין שימש את לוק לשחרור מהדוגמה הקתולית, ארץ ישראל שימשה את הרצל לשחרור מעול העמים.
לכן על היהודי לחדש גם במשפט יהודי, למצע את הפער בין הממשות הקניינית הארץ-ישראלית, ובין הגלות חסרת הצורה שכל שיש בה היא ההלכה.
הגלות יוצרת אדם המבקש להתנער מאחריות ולשימה רק בידי האל, כדי לקבל בחזרה את הקניין בדמות הגוי ולטעון כי זו ההוכחה לשכר ולעונש - נו וגם זה כתוב בנביאים.... במילים אחרות, שיעבודו מרצון, לעומתה, הבחירה בחרב, אינה מתחייבת רק משום שלישראל אויבים, אלא מדובר בבחירה ניטשיאנית בתחייה עצמית של עם בדרך קניינו.
לשאלת ההתיישבות והזהות:
עובדה נוספת היא כי מזה חמישים שנה, אלה המיישרים מבט לאתגרי הנפש והלאום המסוכנים (ויש יאמרו המטורללים) והאדירים, המה המתנחלים.
אי שם בשמאל הציוני השפוי זכרונו לברכה עמדו רפ"י בהנהגת בן גוריון ודיין, ומפלגת אחדות העבודה בראשות אדמו"רה החילוני יצחק טבנקין ז"ל שקראו ליישוב חבלי ארץ ישראל, למרידה בגלות, ולא עשו כן מתוך נרמול או קידוש, אלא מתוך ייחוד ותחייה יהודיים של חילוניות סוציאליסטית לוחמת היתה זו - רוח הקיבוץ המאוחד.
טבנקין, שהפגין אהדה ליהדות הדתית, ושחלק מתלמידיו (כגלילי ואלון) סטו מקו א"י השלמה, העמיד דור אחד בלבד שאימץ את תורתו במלואה.
בתוך כך, היה זה קונצנזוס שמאלי כי ההתיישבות, בין אם בשטח ערבי צפוף או לאו - מהותית לבטחון הלאומי.
אפילו במפא"י ההיסטורית התקשו לסתור את המשוואה הנצחית שזקני המייסדים בעמק ובנגב חוו על בשרם וגופם והיא כי
יהודים + נשק + אדמה = ציונות.
מדינה שאינה נעזרת במתנחלים לבירור השאלות הללו, ורואה בהם כ'אחר מנגיד' בלבד, או מדינה שאינה רואה בהם כתוסף לסיוע ביטחוני שיאפשר שקט לבירור רעיוני, מפספסת אפשרות למימוש מטרותיה מתוך אימת השיחה היהודית. אימת החובה היהודית.
חברה שכזו היא חברה שאינה מודעת למבוכתה.
אך החילונים המפחדים משיחה זו עם יהדותם שלא מתוך אקסיומות לוקיאניות אינם יכולים להמשיך להטיל מורא על ההיסטוריה עצמה, יותר משיש זכות למיעוט המתנחלי להטיל מורא על דמותה הגיאוגרפית-דמוגרפית של המדינה.
כיבוש תל אביב, או קרית ארבע, לא מצדיק היעדר שיחה בשם כותרות פלסטיות וחלולות כ'ממלכתיות', 'שלטון החוק', ושאר ירקות שאיבדו טריות..
כיום לא בטוח שהנהגת המדינה מבינה זאת.
עלינו להתכנס ולהתפנות לדון בסוגיות הרוחניות למול המבקשים להסית את השיח לנושאי ביטחון, או משפט מנהלי או חוקתי. לא לצייר קריקטורה של חוק יהודי, ולא אחת של ליברליזם דקדנטי. כפי שנסיגה מאדמה, דומה למה שראה אלתרמן, כך נטישת קניין האל דומה לעזיבת העצמיות שלנו.
.
יש לכבוש מחדש את עצמנו לפני שנדבר על אדמתנו, ויש לדבר על אדמתנו רק מתוך כיבוש זה.
