"דואה על הרוח": דליה שטרן ונפש המקדש הנשית

היא דור שביעי בארץ, משפחתה בנתה את ימין משה, סבה שימש כרב בסרייבו, באיטליה, ובחברון ובעשורים האחרונים היא, כצאצאית גאה, ופיגורה בזכות עצמה, הפכה לחלק מרכזי במהפכה התודעתית בציבור הישראלי הרחב ביחס להר הבית, "סבתא שגידלה אותי וממנה ינקתי, היתה אומרת לי שמשיח יבוא כשדם יגיע עד הברכיים", מספרת ד"ר דליה שטרן, חוקרת ספרות, מחזאית ופעילה פוליטית יוצאת דופן.

 

"הם היו בית"רים, שורשים אלה השפיעו על מהלך חיי, ארץ ישראל תורת ישראל, ועם ישראל, ואני רואה עצמי כאבן מאבני ירושלים", מספרת שטרן שמאמריה מתפרסמים מעת לעת ב'מקור ראשון' ואשר שימשה כשליחה מטעם משרד החוץ בצרפת ולימדה במספר אוניברסיטאות מובילות.

 

 

 

אז מה מביא את אשת התרבות וחוקרת הספרות להקדיש את חייה בעשורים האחרונים להר הבית, להפוך את המקדש למוזת יצירתה, ולמוקד פעילותה הציבורית?.

 

"חזרתי ארצה אחרי תקופה בצרפת, והגעתי למפגשים בנושא הר הבית. הרגשתי מחוברת. היה שם צנחן בשם סולומון שארגן כל זאת".

 

"לימדתי עגנון וביאליק בהר הצופים. היה לי ברור שהר הבית שלנו. איכשהו לא ברור לי איך, כנראה עקבו אחרי, אבל כמה מהתלמידים הערבים ציירו את הר הבית ואמרו "זה שלנו". הם הראו צורך להגיד לנו של מי המקדש. בלי לדעת מי אני ומה אני עושה".

 

"הגעתי להר לראשונה אחרי מלחמת ששת הימים אז עליתי עם אחותי. אחותי אמרה לי שראתה אותי מרחפת. הרגשתי חיבור כה חזק ומאז כנראה, זה מה שהעניק לי את התנופה. עם הרוח הזו עפתי ועד היום אני דואה על הרוח הזו". 

 

השיחה עם דליה מעניינת, סוחפת, מלאת פרטים, ורצופה באנקדוטות, היא מספרת לי על תחילת מעורבותה האקטיבית שהפכה לשליחות בת עשרות שנים בפעילות סביב ההר והמקדש.

 

"פגשתי את הרב ישראל אריאל במכון המקדש, תרמתי למכון, ואמרתי להם רק תתפללו עלי ואעשה כל מה שצריך כדי לעלות ולהעלות אנשים".

 

"עבורי זה היה הכי טבעי, היו נשים מוסלמיות שם, בכניסה, ששיחקו אותה כקוראות בקוראן והיו מפריעות ומקללות, אך המשכתי לעלות. הייתי חוזרת הביתה לרעננה, ומתפללת לאלוהים שאחרי כל נסיעה מפה לשם, אגיע בשלום".

 

ויש לדליה גם כמה סיפורים מעניינים לחלוק, "יום אחד אני וילד עולים, וחנין זועבי אמרה לי 'עופו מפה זה לא שלכם'. בצעקות. ואז באו כל הערבים אחרי כן. אמרתי לקב"ה 'אל תתן לי למות בהר הבית ביום הולדתי'. השוטרים בכלל היו נגדנו. צרה צרורה. השוטר סירב להוציא אותי, הוא אמר - את ביקשת לעלות אני לא מוריד אותך, תשלימי את כל הסיבוב". 

 

"בפעם אחרת הבאתי תמרים כדי לברך 'בורא פרי העץ', והאנשים שאיתי צרחו 'אמן!' - שוטרים באו ואמרו שאם נעשה זאת שוב, זה יהיה הסוף שלנו".

 

"אבל אחר כך רציתי גם לברך על פרי הגפן, אז באתי בקבוק יין, כשהוצאתי - אמרתי שיש לי פה סירופ, ואם אני לא שותה אתעלף, השוטר היה נבוך - ברכתי ככה".

 

"בשלב מאוחר יותר ייסדנו את נשים למען מקדש, כדי להעצים את התודעה לגבי מקום הנשים בהר הבית. כדי שנשים תעודד גם גברים לעלות". 

 

"ב-91 פרסמתי ספר בשם יבשות חשמליות, לאחר מכן החלטתי להקדיש את פעילותי היצירתית לבית המקדש, וב-17 פרסמתי את 'אישה קוראת מקדש', ושם תיעדתי תחנות היסטוריות, והספר היה מועמד לפרס שר החינוך". 

 

"לאחר מכן יצרתי מופע בשם 'אישה קוראת מקדש', אשר הצגתי בקריית ארבע וברעננה, ומנחם רהט כתב על המופע כי "2000 שנה לא היה מופע כזה על במה". 

 

אני סקרן לשמוע האם דליה חוותה התנגדות מצד יהודים, "בוודאי", היא אומרת.

כשאני שואל למטרת פעילותה, היא משיבה בלי היסוס: "לבנות את בית המקדש".

 

היא מסבירה: "כי כל עוד הוא לא קיים, אנחנו נקיז דמנו, בית המקדש יביא אוטופיה לנצח. ואז השכינה של הקב"ה בתוכנו. ו''עשיתם לי מקדש''. זה יהיה מכאן אל כל העולם. נחזור לאוטופיה של שלמה המלך. אלה מקורותנו ושורשנו, והאומנים, הם מהנדסי המחשבות, הם רואים רחוק. אך כיום אין את הלב, את בית המקדש. ולבית המקדש אין קיום בלי הלב היהודי. שלמות של גוף ונפש". 

 

 

"אין על מי לסמוך חוץ מהקדוש ברוך הוא. יש לי חשש מהתקוממות ערבית וכל דקה של חולשה תנוצל. אני רואה שחורות, אנו לא מנצחים את המלחמה הזו. הצבא לא היה ערוך. מערכת הביטחון מנותקת מהלוחמים בשטח", טוענת שטרן אשר שימשה כיועצת ועדת תרבות וחינוך של הכנסת, וככותבת נאומים עבור השר אלי ישי. בתפקידה בצרפת פעלה לפתוח את המרחב התרבותי של צרפת עבור אמנים ישראלים, עכשיו, בינתיים, בלב ארץ ישראל היא ממשיכה בעשייתה כדי לפתוח את המרחב הרוחני של הר הבית לנשמות הישראלים.