והארץ שינתה את פניה: 123 שנה בדיוק לפוגרום שזעזע את ארץ ישראל

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

חמושים ברובים וסכינים החלו לנוע בשל שמועה בלתי-מבוססת זו מאות פורעים לכיוון בתי היהודים שביפו (העיר היהודית השנייה בגודלה דאז).

מראשית ההתנפלות שוטרים ערבים (כבירושלים בתר"פ..) הצטרפו וצרו על 'בית העולים' שבעיר שם רצחו בגרזנים ובסכינים כ-14 יהודים.

'קבוצת קדם' בהובלת הלוחם שמשון בלוך, וותיקי הגדוד העברי הראשון ליהודה (שמוקמו באזור באר יעקב), בהובלת סגן-אלוף (צבא בריטניה) אלעזר מרגולין חשו לדרום תל-אביב כדי להגן על יושבי המתחם הנצור סביבו התאספו המוני ערבים מפני פוגרום נוסף. לאחר טיהור המקום מרגולין אשר פיקד על הגדוד העברי מספר 39 במלחמת העולם הראשונה, בשיתוף עם קבוצת קדם החל לפוץ במערך חמוש ברחבי יפו ולנטרל פורעים בזמן שהוא אוסף אנשי גדוד לשעבר להצטרף להגנה.

בעקבות מעשיו מרגולין סולק מהצבא הבריטי ומהארץ, והגדודים העבריים פורקו סופית[1].

למחרת ההגנה על יפו נרצחו ארבעת הסופרים יוסף חיים ברנר, יוסף לואידור, צבי שץ, צבי גוגיג כמו גם האב והבן יהודה ואברהם יצקר ליד בית קברות ערבי בתל-כביר.

באם-המושבות פתח תקווה נרצחו 4 יהודים נוספים בידי שכניהם, הפרעות הגיעו גם לחדרה ולכפר סבא שם הנזקים היו ברכוש.

לנזקים בנפש ובאדם היו חשופים במיוחד יהודי הערים - בעוד שברוב המושבות היהודים היו מבוצרים וחמושים מהם.

ברנר, מגדולי הסופרים העבריים במאה ה-20, ניבא את מותו בידי הערבים:

"מחר אולי תידקר היד היהודית הכותבת את המילים האלה, איזה שֵיך או חג' ינעץ בה את פגיונו לעיני המושל האנגלי", כתב זמן קצר קודם, "והיא, היד הזאת, לא תוכל לעשות לשיך ולחג' דבר, כי לא תדע להחזיק חרב".[2]

היה זה שילוב של שנאת ישראל בשילוב עם זעם על מדיניות ההגירה הבריטית החיובית שננקטה מאז סוף מלחמת העולם הראשונה ביחס ליהודים.

ה'הגנה' אסרה על פעולות נקם (היו שלא הקשיבו), ולא מעט מאנשי המגן העברי יצאו לנקום את דם היהודים – כאשר חלק מהנפגעים הערבים לא היו קשורים ישירות לפוגרומים.

בשוך הפרעות החלו הבריטים לחלק מעט כלי נשק להגנה עצמית בניסיון לפייס את היהודים, אך מנגד בוצעה הקפאה זמנית וסמלית למדי של העלייה מצד הנציב העליון הרברט סמואל על רקע פרסום הספר הלבן הראשון (1922) אשר העניק פרשנות מצמצמת להצהרת בלפור ברקע הלחץ הערבי לבטלה.

הפרעות יצרו מספר תקדימים שעתידים ללוות את החיים הציוניים:

1. הערבים מפעילים אלימות בניסיון לייצר לחץ בינלאומי
2. הלחץ הבינלאומי משתלב במדיניות האלימות הערבית
3. מתהוות סנקציות פנימיות או חיצוניות על המשך פיתוח היישוב

חלק ממוסדות היישוב ראו עתה צורך להפריד ביתר שאת בין בתי היהודים והערבים אך היו עדיין אישים אשר סירבו להכיר בכך שהיישוב חווה עתה התקוממות ערבית בעלת אופי לאומי, ואף ניסו לטעון כי מדובר ביסודות פליליים ועבריניים (כולל בן גוריון).

אך חיים ארלזורוב, ויעקב טהון הודו בכך.

לדברי טהון

 "בינינו לבין עצמנו, אנחנו צריכים להבין שעלינו להביא בחשבון תנועה לאומית ערבית. אנחנו עצמנו – מעשינו שלנו – מאיצים את התפתחותה של התנועה הלאומית הערבית".[3]

ארלוזורוב לגבי הוסיף:

"ישנו כוח כזה. אל נעלים את עינינו מעובדה זו: ישנו בארץ המון עם המלוכד בכוח סיסמאות ערביות; ואחת היא אם נקרא אותו בשם תנועה לאומית או לא – אנו מחויבים לברר את מהותו ולקבוע את יחסנו אליו.[4]

בתוך כך, היישוב העברי המתפתח לא הפסיק את מאמצי פיתוח התרבות, התעשייה, כוח המגן, העבודה, התשתיות וכיבוש השממה. ב-3 השנים לאחר הפוגרום הקשה בו נרצחו כ-50 יהודים במשך חמישה ימים, עלו ארצה כ-30 אלף יהודים, ונבנו עשרות מושבות וקיבוצים חדשים בעמק יזרעאל, ירושלים, הגליל, והחוף.

כשנה לאחר הפרעות ליגת האומות הכירה בזכות היהודים על ארץ ישראל כחלק מהצהרת בלפור.

מאז, היישוב העברי בארץ ישראל לא פסק מהמשך פיתוחו.

[1] מ.סמילנסקי , קולונול אליעזר מרגולין – לזכרו, מערכות 87-88, ינואר 1955

[2] בחזרה לפוגרום הראשון בארץ הקודש: הזעם הערבי, התגובה היהודית והפקת הלקחים האנגלית | זמן ישראל (zman.co.il)

[3] שם

[4] שם