ארה"ב מאבדת את אחיזתה במזה"ת – כיצד זה משפיע על ישראל?

במשך שנים, ארצות הברית לבשה את המעיל של שומרת השלום ואכיפת הסדר העולמי. האמונה הזו השתרשה כל כך עמוק בנרטיב הפוליטי האמריקאי עד שהיא הניעה שוב ושוב את הצבא האמריקאי למלחמות שלא היו קשורות כמעט לאמריקה עצמה, ובוודאי שלא השפיעו ישירות על המדינה.

הזכורה ביותר מבין אלו היא מלחמת וייטנאם הכושלת, שנמשכה מעל ל-20 שנה, מ-1955 עד 1975. היא התמקדה במאבק בין צפון וייטנאם הקומוניסטית, בתמיכת ברית המועצות וסין, לבין דרום וייטנאם וארצות הברית.

מונעת מפחד היסטרי מהתרחבות קומוניסטית בדרום-מזרח אסיה, ארצות הברית נכנסה למלחמה שלא הייתה שלה, ואיבדה מספר בלתי נתפס של חיילים - לא פחות מ-58,220.

לאחר שני עשורים של לחימה אכזרית והתנגדות ציבורית הולכת וגוברת, ארצות הברית סוף סוף הסכימה לפנות את כל כוחותיה. מאוחר יותר באותה שנה, הקונגרס צעד צעד נוסף ואסר כל פעולות צבאיות אמריקאיות באינדוצ'ינה.

חיילים אמריקאים בסוריה (צילום: צבא ארה"ב)

בניתוח של הג'רוזלם פוסט, המאמר חזר 38 שנה לפני כן, ל-1917, כאשר ארצות הברית נגררה למלחמת העולם הראשונה. הפעם, התוצאה הייתה שונה: ארצות הברית יצאה מנצחת לאחר שהצטרפה לקונפליקט שלוש שנים לאחר שהחל.

הדפוס חזר על עצמו לאורך השנים, עם התערבות אמריקאית במספר מלחמות וקונפליקטים נוספים, כולל מלחמת המפרץ הראשונה ב-1990, בעקבות הפלישה של עיראק לכווית, ומלחמת עיראק ב-2003, שנועדה להפיל את משטרו של סדאם חוסיין, שבסופו של דבר הובילה למרד נמשך.

זהו הכוח האמריקאי בפעולה - אחד המאפיינים המגדירים שהציבו את ארה"ב כמעצמת העל האחראית לשמירה על הסדר העולמי או, לפחות, למזעור הנזק. כאשר מתגברות מתיחויות בין מדינות, ארה"ב בדרך כלל נכנסת לתמונה, מושכת את השרוולים, מתערבת במהירות ומנסה לצאת מהר כמו שנכנסה, עם הפסדים מינימליים. והיא מצטיינת בכך - אולי יותר מכל מדינה אחרת.

אבל מה קורה כאשר ישנה "מלחמת פיקציה", כמו המצב הנוכחי בין איראן לישראל? מה היא אמורה לעשות כאשר יש מתיחות ממושכת ומאיימת, אך אף אחד לא מושך בהדק? הלימבו הזה משאיר את ארה"ב ללא מסלול ברור להתערבות כדי להצהיר על שליטתה. גרוע מכך, זה מצביע על כך שוושינגטון אולי כבר לא הכוח החלטי שהייתה פעם במזרח התיכון.

השאלה הקריטית היא: האם ארצות הברית מאבדת את אחיזתה במזרח התיכון?

בחודש שעבר, ב-31 ביולי, רק שעות לאחר שדווח כי ראש חמאס אסמאעיל הנייה נהרג במבצע חיסול המיוחס לישראל, הודה מזכיר המדינה אנתוני בלינקן כי ארה"ב לא הייתה מעורבת ולא ידעה על כך מראש.

ההצהרה הזו, לרבים, סימלה אובדן שליטה על הקשר המורכב והתוסס יותר ויותר בין איראן לישראל. זה העלה שאלות רציניות לגבי ההשלכות הפוליטיות, הכלכליות והביטחוניות של מציאות זו.

כאשר ישראל פועלת באופן עצמאי, ללא תיאום או הודעה מוקדמת לוושינגטון, זהו סימן שהדינמיקה השתנתה. מדיניות החוץ האמריקאית, שהייתה מבוססת פעם על השפעה ודיפלומטיה, נראית כעת חלשה יותר – מעודדת שחקנים אזוריים אחרים לפעול באופן עצמאי ולהפר את הנוף הפוליטי. מעל לכל, זה עשוי להיות סימן לשחיקה ברורה של מעמדה הדיפלומטי כמתווכת העיקרית בקונפליקטים גיאופוליטיים קריטיים.

ההתפתחויות האחרונות מעלות גם ספקות לגבי אמינות המודיעין שארה"ב מקבלת מבעלות בריתה, במיוחד מישראל, למרות הקשרים החזקים והמתמשכים בין שתי המדינות.

ביידן ונתניהו (צילום: EPN)

השלכות כלכליות וביטחוניות של היחלשות השפעת אמריקה במזרח התיכון

אובדן השליטה של ארצות הברית על הקונפליקט הקריטי בין ישראל לאיראן עשוי להביא להשלכות דרמטיות על הכלכלה העולמית, במיוחד בשווקי האנרגיה. האירועים האחרונים מדגישים את חשיבות היציבות הפוליטית באזור, שמשפיעה ישירות על מחירי האנרגיה, שווקי המניות והכלכלה העולמית.

מבחינה ביטחונית, הדחיפה של ישראל לאוטונומיה בפעולותיה הצבאיות במזה"ת מציבה אתגרים משמעותיים לארצות הברית. ייתכן שתמצא את עצמה מתמודדת עם הסלמה בלתי צפויה או עימות מלא בין שתי המדינות.

המצב הביטחוני התוסס במזרח התיכון גם מכריח את ארצות הברית להגן על אינטרסים אסטרטגיים באזור. אם איראן תגיב באופן תוקפני יותר לפעולות הצבאיות הישראליות, ייתכן שארה"ב תמצא את עצמה מחויבת להתערב מבחינה צבאית או דיפלומטית כדי למנוע עימות רחב יותר.

ההשלכות הכלכליות והביטחוניות מדגישות את הצורך הדחוף של וושינגטון לפתח אסטרטגיות דיפלומטיות וביטחוניות חדשות כדי לשמור על השפעתה ועל יציבות אזורית. יש להתאים את אסטרטגיות אלו לתרחיש "מאזן האימה" - לפני שתתפרץ מלחמה מוחלטת.

מאזן האימה הוא מצב חדש ולא מוכר. הוא מחריף את המתחים לשיאם, מתשה אומות, אזרחים, עסקים ושווקים. והוא כבר נמשך זמן רב מדי.

הפתרון האמריקאי בתרחיש זה יהיה מורכב מבחינה אסטרטגית ודיפלומטית - אין פתרון קל. אך דבר אחד בטוח: הוא יצייד את ארה"ב בכלים נוספים וגמישים יותר באסטרטגיית ההתערבות שלה, כלים שניתן יהיה להשתמש בהם בעתיד עבור תרחישים ביניים שונים, מאזנים בין שלום לא נוח לבין קונפליקט פוצץ.