זו הייתה אחת התמונות האיקוניות והמטרידות ביותר של הטבח ב-7 באוקטובר, מהראשונות לצאת לרשתות כאשר אי הוודאות מהמתרחש בדרום ישראל הכה בכולנו.
ולדה פטפוב קיבלה את הכינוי 'האישה באדום', שכן היא תועדה בין עשרות מבלי הפסטיבל נמלטת על חייה, אחרי שמחבלי חמאס חדרו לשטח ישראל ולשטח הפסטיבל וטבחו ביותר מ-360 מבלים ולקחו 40 בני ערובה.
כעת, שנה לאחר מכן, ולדה – ילידת אוקראינה ואם לילדה קטנה, שמה בצד את הכאב האישי שלה כדי לספר על האירועים ששינו את חייה וירדפו אותה לנצח.
בראיון בלעדי ל'דיילי מייל', ולדה סיפרה: "אם הייתה לי משאלה אחת, זה היה להגיד לכולם בפסטיבל שעה לפני שחמאס תקף שמשהו עומד לקרות, ואז כולם היו יכולים להימלט... אני שרדתי, אבל אחרים לא היו כה ברי מזל. אני חושבת על זה. זה מעיק על המצפון שלי. אני עדיין מוטרדת ממה שקרה לפני שנה".
"אני עוברת טיפול וייעוץ כמו רבים אחרים שהיו שם, ואני מוצאת שדיבור עם אנשים עוזר לי להתמודד עם מה שקרה באותו יום", סיפרה. "אבל לפעמים אני חושבת מי יכול לעזור לי כשכל זה עדיין קורה סביבנו והפחד עדיין כאן והוא עדיין אמיתי".
ולדה, בת 26, מתמודדת עם PTSD וגם עם הטראומה הרגשית של רגשות אשם על כך שהיא ניצלה.
בינתיים, יום השנה לטבח והסכסוך המתמשך באזור שמסלים מחוץ לשליטה רק הוסיפו לטראומה שלה.
כעת, ולדה – שהחליטה ללכת לפסטיבל ברגע האחרון עם בן הזוג מתן וחברה בשם מאי, חשפה שכל מה שיכלה לחשוב עליו כשהאימה התרחשה היה להישאר בחיים למען בתה בת השלוש.
היא אמרה: "כשאני חושבת חזרה לאותו יום לפני שנה, הכל נראה כל כך טרי והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו באותו זמן היה להישאר בחיים למען בתי רומי, ואני מודה על כך כל יום. היא תהיה בת ארבע בקרוב ובמשך רבע מחייה היא ידעה רק מלחמה. זה נורא עבורנו, אבל נראה שמדינות רבות לא מקבלות או מבינות את מה שאנחנו עוברים".
מהרגע שבו מחבלי חמאס חדרו לפסטיבל, עברו כמעט 24 שעות עד שולדה יכלה סוף סוף לחבק את בתה רומי.
בראיון ל'דיילי מייל', ולדה סיפרה כיצד יצרה קשר קרוב עם אלה שעזרו להציל את חייה, אך מתכננת לציין את יום השנה בשקט בבית עם משפחתה.
ולדה אמרה: "אנחנו לא יכולים לתת למחבלים לנצח. אנחנו לא יכולים להיות חלשים - אנחנו חייבים להישאר חזקים למען ישראל ולמען בני הערובה שעדיין בעזה".
"אבל באותו הזמן זה כל כך מפחיד כאן כרגע עבורנו, יש לנו טילים מעזה, טילים מלבנון ועכשיו טילים מאיראן, נראה כאילו זה לעולם לא ייגמר".
בדברה על המאבקים היומיומיים שלה, ולדה, תושבת אשדוד, הוסיפה: "ואז יש פיגועים, היה אחד לפני כמה שעות ואז היה אחד בשבוע שעבר, פשוט לא מרגישים בטוח לצאת מהבית אבל כמו שאמרתי צריך להיות חזקים, אי אפשר לתת להם לנצח".
"חשבתי שזה יהיה כמה שבועות, אולי כמה חודשים, אבל עברה שנה עכשיו ונראה עם המצב בלבנון שהדברים רק יחמירו".
ולדה חשפה שהיא עדיין בקשר עם משתתפי הפסטיבל האחרים ואמרה: "אני עדיין מדברת עם חברים שהיו שם ועם האנשים שהצילו אותי, אנחנו בקבוצת וואטסאפ וזה אותו דבר איתם, אף אחד מאיתנו לא יכול להאמין שזה עדיין קורה".
"יש אירועים שמתקיימים לזכר מה שקרה בפסטיבל אבל אני לא אלך כי בשבילי הדבר הכי חשוב הוא להיות עם רומי ומתן", אמרה. "כשרומי שומעת את הסירנות היא כל כך מפחדת, היא מתחילה לבכות ועם יום השנה אני פשוט לא מרגישה לשלוח אותה לגן אז אשאיר אותה בבית, רק כי פשוט לא יודעים אם הם ינסו משהו שוב".
