אחת עשרה בספטמבר – הזווית הישראלית ־ יהודית: סיפורי הנספים מהטיסות ומהמגדלים

עבור ישראלים ויהודים רבים, 11 בספטמבר 2001 הוא לא רק תאריך אמריקאי. זהו יום של שמות, פנים וקולות — יהודים וישראלים שנספו על המטוסים ובמגדלי הסחר העולמי, ומשפחות שבכל שנה מציתות מחדש את להבת הזיכרון.

אחד השמות המזוהים ביותר הוא דניאל לווין, ישראלי־אמריקאי ואחד ממייסדי חברת האינטרנט אקמאי. לווין, ששירת בעבר ביחידה מובחרת בצה״ל, ישב בטיסת אמריקן איירליינס 11 מבוסטון ללוס אנג’לס. לפי ממצאי החקירה ועדויות נוסעים, רגעים לפני שהחוטפים השתלטו על המטוס ניסה לווין לקום ולעצור אותם. בתוך שניות הוא הפך לקורבן הראשון של אותו בוקר — סמל לאומץ אינסטינקטיבי ולתגובה של מי שמבין שהרגע הזה קובע גורלות.

 

דניאל לווין, ישראלי־אמריקאי ואחד ממייסדי חברת האינטרנט אקמאי. לווין, ששירת בעבר ביחידה מובחרת בצה״ל, ישב בטיסת אמריקן איירליינס 11 מבוסטון ללוס אנג’לס. לפי ממצאי החקירה ועדויות נוסעים, רגעים לפני שהחוטפים השתלטו על המטוס ניסה לווין לקום ולעצור אותם. בתוך שניות הוא הפך לקורבן הראשון של אותו בוקר — סמל לאומץ אינסטינקטיבי ולתגובה של מי שמבין שהרגע הזה קובע גורלות

 

על טיסת יונייטד 175 — שהתרסקה אל המגדל הדרומי — הייתה אלונה אברהם, צעירה מאשדוד שנסעה לביקור משפחתי בארצות הברית. עבור הסובבים אותה בארץ, הזיכרון אינו אסון מרוחק אלא סיפורה של צעירה עם חלומות ותכניות שנקטעו. חבריה מספרים עד היום על אישיות חמה, חיוך נדיב ועתיד שהפסיק באחת.

בטיסת יונייטד 93 — זו שלא הגיעה ליעדיה משום שנוסעיה התקוממו נגד החוטפים והמטוס התרסק בשדה בפנסילבניה — הותיר יהודי אמריקאי בשם ג’רמי גליק עדות נדירה לאזרחות פעילה ברגע קיצוני. יחד עם נוסעים נוספים הוא התארגן במהירות, התקשר לאשתו, הבין את ממדי האירועים — והחליט להיאבק. עבור משפחות רבות בקהילה היהודית בארצות הברית, זהו סיפור של הקרבה ואומץ: לא סיסמה, אלא החלטה אנושית להציל חיים גם במחיר חייו.

מעבר למטוסים, התגלמו ממדי האסון במגדלי הסחר העולמי. אלפי עובדים התייצבו לבוקר עבודה, בהם רבים מן הקהילה היהודית והישראלית — במיוחד בחברות פיננסיות שפעלו בקומות הגבוהות של המגדל הצפוני. עבור ישראלים שעבדו שם או ניהלו עסקים עם חברות הקשורות לקהילה היהודית, זו הייתה פגיעה ישירה: חבר לעבודה שלא ענה לטלפון, קרוב משפחה שטרם אותר, ידיד קהילה שנראה בבוקר — ונעלם בענן האבק.

משפחות בישראל מספרות על יום שהתחיל בשגרה — ובתוך שעות הפך למסכת טלפונים נואשת, חיפושים ברשימות בתי חולים והמתנה מורטת עצבים. עבורן, 11 בספטמבר אינו רק מועד היסטורי אלא מציאות יומיומית של התמודדות עם אובדן: תעודות שנדרשו, קבורה מעבר לים, הקמת קרנות זיכרון, ובעיקר השאלה איך מספרים את הסיפור — לילדים, לתלמידים, בקהילה ובטקסים.

בקהילות היהודיות והישראליות בארצות הברית הפך היום הזה למועד זיכרון קבוע. בבתי כנסת נערכים טקסים, בבתי ספר יהודיים מציינים את שמות הנספים, ובמרכזים קהילתיים מוקרנות עדויות של משפחות. בישראל, האנדרטה הלאומית ל־9/11 בעמק הארזים בירושלים — שבה חקוקים שמות כל הקורבנות — הפכה מוקד עלייה לרגל גם למשפחות מישראל וגם לנציגים מארצות הברית.

 

על טיסת יונייטד 175 — שהתרסקה אל המגדל הדרומי — הייתה אלונה אברהם, צעירה מאשדוד שנסעה לביקור משפחתי בארצות הברית. עבור הסובבים אותה בארץ, הזיכרון אינו אסון מרוחק אלא סיפורה של צעירה עם חלומות ותכניות שנקטעו

 

המורשת של הנספים אינה רק של כאב אלא גם של המשכיות. מלגות הוקמו לזכרם, עצים ניטעו בפארקים בישראל, ותחרויות סייבר לנוער נקראו על שם דניאל לווין — חלוץ ההייטק שנהרג בטיסה הראשונה. סיפורי ההקרבה של נוסעי טיסה 93, בהם גליק, הפכו חלק מתודעת הגבורה האזרחית של אמריקה כולה, ומסופרים גם במסגרות יהודיות כדי להדגיש ערכים של אומץ, אחריות הדדית ועשייה למען הכלל.

חשוב להזכיר גם את המאבק במיתוסים שקריים: בשבועות שאחרי האסון נפוצו קונספירציות אנטישמיות לגבי "היעדרם" של יהודים מהמקום באותו יום — טענות שקריות ומסיתות. מול הדיסאינפורמציה הזו ניצבים השמות, הסיפורים והמשפחות — עובדה ברורה לכך שיהודים וישראלים רבים היו חלק בלתי נפרד מן הקורבנות.

עבור הדור הצעיר בארצות הברית, במיוחד בקהילות היהודיות, סיפורי הקורבנות הפכו לאבן יסוד בחינוך: לא עוד מספרים וסטטיסטיקה אלא שמות, תמונות וחיים שנגדעו. מורים בבתי ספר יהודיים מספרים לתלמידים על לווין, אברהם וגליק כדי להפוך את ההיסטוריה למוחשית — ולחבר את הקהילה היהודית לאסון הלאומי האמריקאי.

בסופו של דבר, הזווית הישראלית־יהודית של 11 בספטמבר נשענת על שלושה מרכיבים: שמות וסיפורים אישיים של הנספים; משפחות הדורשות שנזכור את חייהם כפי שהיו, ולא רק את מותם; וקבוצות קהילה בארץ ובארצות הברית שמתעקשות להפוך זיכרון למעשים — טקסים, חינוך, עזרה הדדית ושמירה על אנושיות גם מול טרגדיה עולמית.