
עבור ישראלים החיים בלוס אנג’לס, המהלך הזה נוגע בנקודה רגישה במיוחד. מצד אחד, חברה דמוקרטית מחויבת לאפשר ביטוי תרבותי ולאומי גם לנרטיבים שאינם נוחים לרוב. קיומה של חנות ספרים המציגה תרבות פלסטינית, שירה, סיפורת, בישול ומסורת – כשלעצמו – אינו בעייתי. להפך: בעיר רב־תרבותית, מרחב כזה יכול להיות חלק מהפסיפס האנושי הרחב. אלא שעיון בכמה מן הכותרים המוצגים בחנות מעורר דאגה עמוקה בקרב רבים בקהילה היהודית והישראלית.

עבור ישראלים החיים בלוס אנג’לס, המהלך הזה נוגע בנקודה רגישה במיוחד. מצד אחד, חברה דמוקרטית מחויבת לאפשר ביטוי תרבותי ולאומי גם לנרטיבים שאינם נוחים לרוב. קיומה של חנות ספרים המציגה תרבות פלסטינית, שירה, סיפורת, בישול ומסורת – כשלעצמו – אינו בעייתי. להפך: בעיר רב־תרבותית, מרחב כזה יכול להיות חלק מהפסיפס האנושי הרחב. אלא שעיון בכמה מן הכותרים המוצגים בחנות מעורר דאגה עמוקה בקרב רבים בקהילה היהודית והישראלית.
בין הספרים שנצפו על המדפים נמצא “המצאת העם היהודי”, ספר שעורר מחלוקת חריפה בזירה האקדמית בשל הטענה כי העם היהודי, כרצף היסטורי מתמשך, הוא קונסטרוקציה מודרנית ולא ישות בעלת שורשים עתיקים. היסטוריונים וחוקרים רבים, גם כאלה המבקרים מדיניות ישראלית, דחו את התזה הזו כפסאודו־אקדמית וככזו המבקשת לערער על עצם הלגיטימיות ההיסטורית של הקיום היהודי כעם. הצגתו של ספר כזה כחלק ממדף “תרבותי” אינה רק דיון תאורטי – היא נתפסת בעיני ישראלים רבים כניסיון לעקוף את הוויכוח הפוליטי הישיר ולנגוס בבסיס הזהות ההיסטורית היהודית.
מדאיגה לא פחות היא נוכחות כתביו של ע'סאן כנפאני, ששימש דובר רשמי של החזית העממית לשחרור פלסטין, ארגון המוכר כארגון טרור. כנפאני היה מעורב בפעילות תעמולתית של הארגון בתקופה שבה ביצע פיגועים נגד אזרחים, ובהם הטבח בנמל התעופה לוד בשנת 1972, שבו נרצחו 26 בני אדם, בהם אזרחים שהגיעו זה עתה לישראל. פרסום כתבים ספרותיים או פוליטיים של דמויות שנויות במחלוקת אינו אסור כשלעצמו, אך הצגתם ללא הקשר ביקורתי או היסטורי מעלה שאלות על אחריות תרבותית ועל המסר העובר לקוראים צעירים.
אחת הדוגמאות שעוררו זעזוע מיוחד בקרב הורים ישראלים בלוס אנג’לס היא ספר ילדים בשם “עצי הזית הללו”, שמסריו, על פי תיאורו, כוללים את הרעיון כי מדינת ישראל היא ישות זמנית שעתידה להיעלם, וכי הפלסטינים ישובו לאדמתם לאחר “סיום הכיבוש”. כאשר תכנים כאלה מופנים לילדים, רבים בקהילה הישראלית רואים בכך לא ביטוי תרבותי אלא חינוך לאי־הכרה בזכות הקיום של מדינה חברה באו”ם, ולערעור על הלגיטימיות של עצם קיומה.
לצד אלה מוצעים גם ספרים כמו “תעשיית השואה” מאת נורמן פינקלשטיין, שהותקף בחריפות על ידי חוקרי שואה רבים בטענה שהוא מצמצם את ייחודיות השואה וממסגר אותה ככלי פוליטי ציני, וכן כתבים של ריצ’רד פאלק, אקדמאי אמריקאי ששימש בעבר כשליח מיוחד של האו”ם לנושא זכויות אדם בשטחים הפלסטיניים, והצהרותיו החריפות נגד ישראל עוררו ביקורת וגינויים גם בזירה הבינלאומית.
עבור ישראלים בלוס אנג’לס, הדיון אינו תיאורטי בלבד. רבים מהם חוו בשנים האחרונות עלייה בעוינות כלפי ישראלים ויהודים במרחב הציבורי, בקמפוסים ובאירועי תרבות. חנות ספרים שמציגה עצמה כמיזם תרבותי, אך משלבת בתוכה תכנים המערערים על עצם קיומו של העם היהודי ומעניקים במה לארגונים אלימים, נתפסת בעיני רבים כחלק מהקצנה רחבה יותר בשיח הציבורי. החשש אינו רק מפגיעה סמלית, אלא מהנרמול של רעיונות שמציירים את ישראל כישות זמנית וחסרת לגיטימיות, ובכך מלבים אווירה עוינת כלפי קהילה ישראלית החיה בעיר ומבקשת להרגיש בה בטוחה ושייכת.
ארגונים יהודיים ופרו־ישראליים בארצות הברית כבר הביעו ביקורת חריפה על המיזם, והדיון הציבורי צפוי להתעצם סביב אירוע הפתיחה המתוכנן. במוקד המחלוקת עומדת שאלה שאין לה תשובה פשוטה: היכן עובר הגבול בין חופש ביטוי והצגת נרטיב לאומי לגיטימי, לבין יצירת פלטפורמה לתכנים שמכחישים זהות לאומית אחרת, מצדיקים אלימות או מחנכים לדחיית עצם קיומה של מדינה. עבור ישראלים בלוס אנג’לס, זהו ויכוח על יותר מספרים על מדף – זהו ויכוח על מרחב תרבותי שבו הם מבקשים להיות חלק מהמרקם העירוני, מבלי שזה יבוא על חשבון הלגיטימיות של זהותם וקיומם.