אלפי ניסויי קרינה בבני אדם: הפרשה הסודית של הממשל האמריקאי חוזרת לכותרות

מסמכים מסווגים שנחשפו לציבור כבר בשנות ה-90 חוזרים כעת לעורר עניין מחודש בארה"ב, עם פרסום מחודש של הפרטים הקשים על ניסויי קרינה שבוצעו בבני אדם במימון הממשל הפדרלי. מהחומרים עולה כי בין 1944 ל-1974 נערכו אלפי ניסויים, חלקם בלי ידיעת המשתתפים ובלי הסכמתם - בהם הזרקות פלוטוניום לחולים בבתי חולים, חשיפת ילדים ואסירים לחומרים רדיואקטיביים וניסויים הקשורים לפעילות גרעינית צבאית.

הסיפור צף לראשונה ב-1995, כאשר הבית הלבן בתקופת הנשיא ביל קלינטון הורה למשרד האנרגיה לחשוף מסמכים על ניסויים סודיים שנועדו להבין את הסיכונים מקרינה לעובדים שבנו פצצות אטום בתקופת מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה. מהמסמכים עלה כי 18 מטופלים בבתי חולים קיבלו בין 1945 ל-1947 זריקות פלוטוניום כחלק ממחקר שבחן כיצד החומר נע בגוף ומה השפעתו.

אחד המקרים הבולטים הוא של אב קייד, פועל בניין אפרו-אמריקאי שנפצע בתאונת דרכים בשנת 1945. הוא אושפז בבית החולים הצבאי באוק רידג' עם שברים בברך ימין, באמה ימין ובעצם הירך השמאלית. ארבעה ימים לאחר התאונה הוזרק לידו השמאלית פלוטוניום שנשלח במיוחד למקום. באחד המסמכים צוין כי "ננקטו אמצעים כדי למנוע דליפה". ג'וזף האולנד, סגן ראש המחקר הרפואי באוק רידג', כתב: "הזרקתי מינון של חמישה מיקרוקירי פלוטוניום לאדם וחקרתי את מצבו הקליני. התנגדתי, אבל בצבא פקודה היא פקודה".

 

מסמכים מסווגים חושפים: כך הוזרק פלוטוניום לאזרחים אמריקאים ללא ידיעתם

 

לפי הדיווחים, המינון שקיבל קייד היה גדול פי חמישה ממה שסברו המדענים שאפשר לספוג ללא נזק, ופי 80 מהכמות שאדם ממוצע סופג בשנה. קייד מת בגיל 63, כמעט שמונה שנים מיום ההזרקה. אחיו ואחיותיו חיו שנים רבות אחריו, ואחת מאחיותיו, ננרין קייד וולטון, חיה עד גיל 107.

המקרה של קייד היה רק חלק מתמונה רחבה בהרבה. המסמכים מצביעים על קרוב ל-4,000 ניסויי קרינה בבני אדם שבוצעו במימון הממשל בין 1944 ל-1974. רובם כללו מינונים נמוכים של חומרים רדיואקטיביים לצורכי מחקר רפואי, אך חלקם נחשבו מסוכנים יותר - בהם חשיפת ילדים לאיזוטופים, הקרנת אסירים ובדיקת תגובות חיילים לפיצוצים גרעיניים. ניסויים נוספים עקבו אחרי כורי אורניום ותושבים באיי מרשל שנחשפו לנשורת גרעינית.

במעבדת מטאל בשיקגו כתבו המדענים כי מאחר שאנשים נחשפו במידה מסוימת לפלוטוניום, וכיוון שמדובר בחומר רדיוטוקסי מאוד, "היה רצוי שתהיה דרך לקבוע אם אדם מסוים נושא בגופו פלוטוניום". עוד ציינו כי "ניסויים בבעלי חיים סיפקו כמה שיותר נתונים, אך נדרשו גם מחקרים בבני אדם כדי להבין כיצד ליישם את המידע על בעיות אנושיות".

מקרה נוסף שנחשף הוא של אלברט סטיבנס, צבעי בן 58 שאובחן כחולה סרטן קיבה ונאמר לו שנותרו לו שישה חודשים לחיות. במהלך האשפוז הוזרק לו בחשאי פלוטוניום-238, איזוטופ שרדיואקטיבי פי 276 מפלוטוניום-239. לאחר ניתוח שבו הוסרו חלק מהכבד, הטחול, רוב הצלע התשיעית, קשרי לימפה וחלק מהלבלב, התברר כי לא היה לו סרטן אלא כיב קיבה שפיר עם דלקת כרונית. למרות שקיבל מינון שנחשב קטלני, סטיבנס חי עוד 21 שנים.

אישה בשם ג'נט שטאדט, שקיבלה קרינה בבית חולים, מתה מתת-תזונה בעקבות סרטן הגרון. משפחתה גילתה על הזרקת הפלוטוניום רק בשנת 1994, לאחר שקיבלה שיחה ממזכירת האנרגיה האמריקאית הייזל או'לירי.

 

אותם ניסויים בוצעו לרוב ללא ידיעת המשתתפים 

 

הניסויים בוצעו על ידי מדעני פרויקט מנהטן – המאמץ הסודי שפיתח את פצצת האטום שהוטלה על יפן – וכן על ידי הוועדה לאנרגיה אטומית, גורמי פנטגון, בתי חולים ואוניברסיטאות לאורך שנות המלחמה הקרה עם ברית המועצות. מזכר משנת 1947 של הוועדה לאנרגיה אטומית קבע כי אין לפרסם מידע על ההזרקות, משום שהדבר עלול להשפיע לרעה על דעת הקהל.

כבר באותה תקופה היו מדענים שהבינו את הסיכון. בנאום מסווג בשנת 1946 אמר החוקר סטאפורד וורן כי "די לספוג כמה מיקרוגרמים של פלוטוניום וחומרים בקיעיים ארוכי חיים כדי לדעת שתפתח אנמיה מתקדמת או גידול בתוך חמש עד חמש-עשרה שנים. זהו סיכון חמקמק והשפעה קטלנית חמקמקה שקשה להתגונן מפניה".

בשנת 1994 קבעה הוועדה המייעצת לניסויי קרינה בבני אדם כי בין 1944 ל-1974 הממשל הפדרלי מימן כמה אלפי ניסויי קרינה בבני אדם. לפי מסקנות החקירה, גם מינוני מעקב שנחשבו דומים לאלה המשמשים כיום לצרכים טיפוליים הובילו במקרים מסוימים למחלת קרינה חמורה.

הפרשה הזו, שנשמרה שנים תחת מעטה סודיות מחשש לפגיעה בדעת הקהל, הותירה אחריה שאלות קשות על גבולות המחקר והאחריות של רשויות המדינה כלפי אזרחיה.