אך לפי הנתונים העדכניים שפורסמו השבוע, הסיכוי שהאישה שגדלה בשכונה הענייה תחיה פחות שנים גבוה באופן משמעותי — ולעיתים מדובר בפער של שנים רבות.
זהו הממצא המרכזי של דוח חדש שפרסמה תוכנית המחקר "מידה של אמריקה", הפועלת במסגרת המועצה לחקר מדעי החברה. הדוח מציג תמונת מצב מדאיגה של אחת הערים הגדולות והעשירות בארצות הברית.
המחקר משתלב במגמה רחבה יותר של מחקרים בארצות הברית המצביעים על כך שהבריאות של אדם אינה נקבעת רק על ידי גנטיקה או אורח חיים אישי. גורמים חברתיים — כמו מקום מגורים, הכנסה, ביטחון אישי וגישה לשירותים רפואיים — משפיעים במידה רבה על בריאות האוכלוסייה.
תוחלת החיים הממוצעת במחוז לוס אנג'לס עומדת כיום על 80.5 שנים. לכאורה מדובר בנתון גבוה, אך בהשוואה לדוח הקודם שפורסם בשנת 2017 מדובר בירידה של 1.6 שנים — מגמה חריגה עבור אזור המזוהה עם אורח חיים בריא ופעילות גופנית.
אולם הנתון הממוצע מסתיר מציאות מורכבת בהרבה. החוקרים בחנו את המחוז שכונה אחר שכונה, באמצעות מדד הנקרא "מדד הפיתוח האנושי". המדד משקלל שלושה גורמים מרכזיים: תוחלת חיים, רמת השכלה והכנסה אישית, ומעניק לכל אזור ציון בין אפס לעשר.
התוצאה חושפת תמונה שבה לוס אנג'לס אינה עיר אחת — אלא שתי ערים החיות זו לצד זו.
בשכונות האמידות של המחוז, כמו בוורלי הילס, ברנטווד, חלקים מפסדינה וסנטה מוניקה, המדדים החברתיים מתקרבים לרמות הנמדדות במדינות המפותחות ביותר בעולם. תושבים באזורים אלה נהנים מתוחלת חיים גבוהה, מערכת חינוך איכותית והכנסות המאפשרות גישה לטיפול רפואי מתקדם, לתזונה בריאה ולסביבה מגורים מטופחת.
לעומת זאת, בשכונות מוחלשות בדרום לוס אנג'לס, בקומפטון, באינגלווד ובחלקים מדרום־מזרח המחוז, הנתונים שונים לחלוטין. תוחלת החיים נמוכה יותר, רמת ההשכלה נמוכה יותר וההכנסות נמוכות באופן משמעותי.
הפערים הללו משפיעים על כמעט כל תחום בחיי התושבים. הגישה לשירותי בריאות מוגבלת יותר, מרפאות רבות עמוסות, ובאזורים מסוימים קשה יותר למצוא מזון טרי ובריא לעומת מזון מעובד הזמין בחנויות נוחות.
במילים אחרות, מקום המגורים אינו רק כתובת — הוא גורם המשפיע עמוקות על איכות החיים ועל אורכם.
הדוח מצביע גם על מגמה מדאיגה נוספת: הפערים אינם מצטמצמים אלא דווקא גדלים. בהשוואה לדוח משנת 2017, הפערים בין השכונות העשירות לשכונות המוחלשות במחוז לוס אנג'לס התרחבו במהלך השנים האחרונות.
מגפת הקורונה תרמה לכך באופן משמעותי. הקהילות שנפגעו ביותר היו לרוב קהילות בעלות הכנסה נמוכה וקהילות של מיעוטים אתניים. אולם החוקרים מדגישים כי הפערים התקיימו גם לפני המגפה — והיא רק החריפה אותם.
לצד זאת מצביע הדוח על שורה של גורמים נוספים: עלייה חדה ביוקר המחיה בעיר, משבר הדיור המתמשך, גידול במספר חסרי הבית והקושי של חלק מהתושבים לקבל שירותי בריאות, כולל שירותי בריאות הנפש.
המחקר משתלב במגמה רחבה יותר של מחקרים בארצות הברית המצביעים על כך שהבריאות של אדם אינה נקבעת רק על ידי גנטיקה או אורח חיים אישי. גורמים חברתיים — כמו מקום מגורים, הכנסה, ביטחון אישי וגישה לשירותים רפואיים — משפיעים במידה רבה על בריאות האוכלוסייה.
אפידמיולוגים מכנים גורמים אלה "הגורמים החברתיים לבריאות". הם כוללים את איכות הדיור, בטיחות הסביבה, הזמינות של תחבורה ציבורית, הקרבה למרכזים רפואיים והיכולת הכלכלית לקבל טיפול רפואי בזמן.
במובן זה, שאלת הבריאות אינה רק סוגיה רפואית — אלא גם שאלה של מדיניות ציבורית וחלוקת משאבים.
הדוח מתפרסם בתקופה מאתגרת במיוחד עבור לוס אנג'לס. העיר מתמודדת עם השלכות השריפות הגדולות שפרצו בינואר 2025, עם משבר חסרי הבית המתמשך ועם ההיערכות לאירוח המשחקים האולימפיים בשנת 2028.
על רקע זה מציב המחקר שאלה עקרונית בפני הנהגת העיר ותושביה: האם לוס אנג'לס תמשיך להיות עיר שבה הכתובת שבה גדלת משפיעה על כמה שנים תחיה — או שתבחר להתמודד עם הפערים הללו ולהפוך אותם לאתגר ציבורי דחוף.
