קורנל נגד הטכניון: מועצת הסטודנטים הצביעה לנתק את השותפות — ונשיא האוניברסיטה היהודי עזב את האולם בקריאות בוז

האולם היה מלא עד אפס מקום, והאווירה הייתה טעונה מן הרגע הראשון. שלטים הונפו, קריאות נזרקו מן הקהל, וכל ניסיון לנהל דיון מסודר נשחק במהירות תחת הלחץ והזעם באולם. כאשר נשיא אוניברסיטת קורנל, פרופ' מייקל קוטליקוף, ניסה לדבר על ממשל משותף, אחריות מוסדית וערכים אקדמיים, הוא התקשה להשלים את דבריו. סטודנטים בקהל קטעו אותו פעם אחר פעם, צחקו, צעקו לעברו האשמות קשות, ובשלב מסוים הוא עזב את האולם על רקע קריאות בוז.

בסיום הישיבה אישרה מועצת הסטודנטים שתי החלטות בעלות משמעות פוליטית ומוסדית נרחבת, שתיהן על רקע המלחמה והעימות הגובר סביב ישראל בקמפוסים בארצות הברית.

 

כאשר נשיא אוניברסיטת קורנל, פרופ' מייקל קוטליקוף, ניסה לדבר על ממשל משותף, אחריות מוסדית וערכים אקדמיים, הוא התקשה להשלים את דבריו. סטודנטים בקהל קטעו אותו פעם אחר פעם, צחקו, צעקו לעברו האשמות קשות, ובשלב מסוים הוא עזב את האולם על רקע קריאות בוז

 

ההחלטה המרכזית קוראת לאוניברסיטת קורנל להפסיק את השותפות המוסדית שלה עם הטכניון — המכון הטכנולוגי לישראל. השותפות הזאת היא הבסיס להקמת "מכון ג'ייקובס טכניון־קורנל", קמפוס למדעים יישומיים הפועל באי רוזוולט שבניו יורק. הקמפוס הוקם על קרקע עירונית ובסיוע נרחב של העירייה, ומציע בין השאר מסלולי תואר משותפים ותוכנית לפוסט־דוקטורנטים. מאז הקמתו הושקו במסגרתו עשרות רבות של מיזמים טכנולוגיים, בשווי מצטבר של מאות מיליוני דולרים, ורובם נשארו בניו יורק ותרמו לכלכלה המקומית.

למרות זאת, נוסח ההחלטה טוען כי השותפות עם הטכניון סותרת את המחויבות האתית ואת ערכי הליבה של קורנל. יוזמי ההחלטה טענו כי הטכניון מעורב בפיתוח טכנולוגיות צבאיות הקשורות, לשיטתם, בהפרות זכויות אדם. לצד הקריאה לנתק את הקשר עם המוסד הישראלי, דורשת ההחלטה גם לקבוע מנגנון שקוף ומחמיר יותר לבחינת שותפויות בין־לאומיות של האוניברסיטה. ההצעה אושרה ברוב של 17 תומכים מול 5 מתנגדים.

החלטה נוספת, שאושרה ברוב גדול עוד יותר, גינתה את הנהלת האוניברסיטה על הזמנתם לקמפוס של מי שהיוזמים מכנים "אנשים המעורבים בפשעי מלחמה". עיקר הביקורת הופנה כלפי אירוע שנערך במרץ 2025, ובו השתתפה שרת החוץ לשעבר ציפי לבני בפאנל שעסק בסכסוך הישראלי־פלסטיני. האירוע ההוא הסתיים במעצרם של 17 מפגינים פרו־פלסטינים, לאחר שהפריעו לדיון בצעקות ובהפרעות מכוונות. נוסח ההחלטה טוען כי הזמנת דוברים מסוג זה פוגעת ברווחת הסטודנטים ויוצרת סביבה אקדמית עוינת.

אלא שגם בתוך הקמפוס נשמעו קולות התנגדות חריפים. סטודנטים שהתנגדו להצעות הזהירו מפני הפיכת האוניברסיטה לזירה של רשימות שחורות פוליטיות. אחד מהם, ג'פרי לדרמן, טען כי אוניברסיטה אינה אמורה להחליט מי רשאי לדבר ומי יושתק על בסיס מבחן פוליטי. לדבריו, התגובה הראויה לדיבור מקומם או שנוי במחלוקת היא עוד דיבור, עוד ויכוח ועוד עימות רעיוני — לא חרם ולא סתימת פיות.

ההצבעה בקורנל אינה מתרחשת בחלל ריק. היא מצטרפת ללחץ פוליטי רחב יותר המופעל על מוסדות אקדמיים בניו יורק ובארצות הברית בכלל. ברקע עומדות גם התבטאויותיו של ראש עיריית ניו יורק, זוהרן ממדאני, שאמר במהלך קמפיין הבחירות שלו כי יש לבחון מחדש את השותפות בין קורנל לטכניון דרך עדשת תנועת החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות. לאחר שנבחר ניסה ממדאני לרכך את הדברים, אך לא חזר בו מהם במפורש.

עם זאת, אף שהלחץ הפוליטי קיים, לראש העיר אין סמכות ישירה לפרק את המיזם המשותף. על פי מבנה הניהול של אי רוזוולט, השליטה אינה נתונה בידי העירייה בלבד, אלא בידי גוף ציבורי שחבריו ממונים ברובם על ידי מושלת מדינת ניו יורק. לכן, גם אם הלחץ הציבורי גובר, ההכרעה אינה מצויה בידיו של ממדאני בלבד.

כעת עוברת הסוגיה לשולחנו של קוטליקוף עצמו. לנשיא האוניברסיטה יש סמכות לאמץ את החלטות מועצת הסטודנטים או לדחותן, אך כל החלטה שיקבל תישא משקל כבד. אם יאשר את ההמלצות, יעמיק את הקרע עם הקהילה היהודית ועם תומכי ישראל, וייתפס כמי שנכנע ללחץ פוליטי. אם ידחה אותן, יואשם בהתעלמות מקולות המחאה בקמפוס ובחיזוק התחושה של סטודנטים פרו־פלסטינים כי הנהלת האוניברסיטה אינה מקשיבה להם.

המתח הזה הוחרף עוד יותר לנוכח מה שהתרחש באותו יום עצמו, הרחק מקורנל אך בלב ניו יורק. סמוך לטיימס סקוור התקיימה עצרת הזדהות עם פלסטין ואיראן במסגרת אירועי "יום אל־קודס". במהלך העצרת נשמעו נאומים קיצוניים במיוחד. אחד הדוברים שיבח את מתקפת 7 באוקטובר ותיאר אותה כ"רעידת אדמה אסטרטגית", וקשר בין מנהיגי חמאס, חיזבאללה ומשמרות המהפכה האיראניים כמי שמייצגים, לדבריו, את "קדושי המאבק". דוברת אחרת השתמשה בלשון בוטה ואנטישמית, כאשר תיארה ציונים כמי שהשתלטו על מוקדי הכוח בארצות הברית. הקהל, על פי הדיווחים, הגיב בתשואות.

הצירוף הזה — בין החלטות החרם בקמפוס יוקרתי לבין גילויי קיצוניות ברחובות ניו יורק — ממחיש עד כמה השיח על ישראל באקדמיה האמריקאית חדל מזמן להיות ויכוח מדיני רגיל. עבור יהודים רבים, הקו שבין ביקורת על ישראל לבין דה־לגיטימציה של עצם קיומה מיטשטש שוב ושוב. עבור פעילים פרו־פלסטינים, מנגד, כל ניסיון לשרטט את הגבול הזה מוצג כהשתקה פוליטית.

וכך, מה שהתרחש בקורנל הוא הרבה יותר מהצבעה סטודנטיאלית פנימית. זהו מבחן רחב יותר לשאלה כיצד אוניברסיטאות אמריקאיות מתמודדות עם עימותים פוליטיים קיצוניים, היכן עובר הגבול בין חופש ביטוי לבין הסתה, ומהי חובתה של הנהלה אקדמית כאשר מוסד ישראלי הופך מושא לחרם פוליטי.

קוטליקוף יצא מן האולם לקול בוז, אך האתגר האמיתי רק מתחיל עכשיו. ההחלטה שעל שולחנו אינה רק מוסדית, אלא גם סמלית: האם אחת האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם תעמוד מאחורי שותפותה עם מוסד אקדמי ישראלי, או שתיסוג תחת לחץ פוליטי גובר. בעידן שבו המלחמה במזרח התיכון מקרינה ישירות על הקמפוסים בארצות הברית, כל תשובה שייתן תהיה הרבה יותר מהכרעה מנהלית. היא תהיה הצהרה על גבולות המחאה, על חופש אקדמי, ועל מקומה של ישראל באוניברסיטה האמריקאית.