שבוע האפרטהייד הישראלי בפרינסטון: כשאחת האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם הופכת לבמה לתעמולה פלסטינית

פרינסטון, ניו ג'רזי. מוסד שנחשב במשך יותר ממאתיים שנה לאחד ממוקדי החשיבה האקדמית החשובים בעולם, מקום שבו אמורים להיבחן רעיונות, לא להיות מוכרעים מראש. אך בשבוע שבין 23 ל־27 במרץ 2026, הקמפוס הזה מקבל פנים אחרות: סדרת אירועים מאורגנת, מתוזמנת וממותגת תחת הכותרת “שבוע האפרטהייד הישראלי”, ביוזמת ארגון “סטודנטים למען צדק בפלסטין”.

התוכנית אינה מקרית ואינה ספונטנית. היא בנויה בקפידה, יום אחר יום, סביב מסר אחד ברור. השבוע נפתח ב“יום כאפייה” — קריאה לסטודנטים לעטות סמל פוליטי מובהק כהצהרת הזדהות. בהמשך מתקיימת הקרנה של הסרט “קולה של הינד רג'ב”, המתאר את סיפורה של ילדה פלסטינית שנהרגה בעזה, ומוצג כהוכחה לנרטיב רחב יותר. בהמשך השבוע מוזמן העיתונאי כריס הדג'ס, זוכה פרס פוליצר לשעבר, להרצות על “העולם אחרי עזה” — כאשר ספרו האחרון נושא כותרת שאינה משתמעת לשתי פנים: “רצח עם מוקדם”.

 

הבעיה, עבור רבים בקמפוס ומחוצה לו, אינה כל אירוע בנפרד — אלא המסגרת שבתוכה הם מוצגים. הביטוי “אפרטהייד ישראלי” איננו מונח נייטרלי. הוא אינו מזמין דיון, אלא קובע מסקנה מראש. הוא משווה בין מדינת ישראל לבין משטר ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה — לא כהשערה, אלא כעובדה. בתוך הקשר כזה, כל פעילות נוספת כבר אינה עומדת בפני עצמה; היא משמשת חיזוק לנרטיב קיים.

 

לצד אלה מתקיימים גם אירועים שנראים, לכאורה, תרבותיים או קהילתיים יותר — סדנת בישול, משחק כדורגל לגיוס תרומות. אך גם הם משתלבים במסגרת כוללת אחת: בניית סיפור פוליטי שלם, שמתחיל בסיסמה ומסתיים בגיוס.

הבעיה, עבור רבים בקמפוס ומחוצה לו, אינה כל אירוע בנפרד — אלא המסגרת שבתוכה הם מוצגים. הביטוי “אפרטהייד ישראלי” איננו מונח נייטרלי. הוא אינו מזמין דיון, אלא קובע מסקנה מראש. הוא משווה בין מדינת ישראל לבין משטר ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה — לא כהשערה, אלא כעובדה. בתוך הקשר כזה, כל פעילות נוספת כבר אינה עומדת בפני עצמה; היא משמשת חיזוק לנרטיב קיים.

גם הבחירה בדוברים אינה מקרית. הדג'ס אינו רק עיתונאי — אלא דמות המזוהה עם ביקורת חריפה וחד־צדדית על ישראל. הזמנתו, ללא פאנל נגדי, ללא דיון מאוזן, וללא הקשר רחב יותר, נתפסת בעיני מבקרים רבים כהוכחה לכך שאין כאן ניסיון לנהל שיח — אלא לקדם עמדה.

בתוך הקמפוס, ההשלכות מורגשות היטב. סטודנטים יהודים מדווחים בשנים האחרונות על תחושת אי־נוחות הולכת וגוברת, ולעיתים גם על פחד של ממש. כאשר מדינת ישראל מוצגת שוב ושוב כמשטר אפרטהייד, וכאשר המונח הזה הופך לכותרת רשמית של שבוע פעילות, נוצרת עבורם מציאות שבה הזהות הלאומית או התרבותית שלהם הופכת למושא האשמה.

הנתונים מחזקים את התחושה. מאז אוקטובר 2023 נרשמה עלייה חדה במספר אירועי האנטישמיות בקמפוסים בארצות הברית. ארגונים כמו הלל אינטרנשיונל והליגה נגד השמצה דיווחו על שיאים היסטוריים במספר התקריות. הדיון הגיע עד לקונגרס, שם נשאלו ראשי אוניברסיטאות מובילות — כולל המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, אוניברסיטת הרווארד ואוניברסיטת פנסילבניה — האם הן עושות די כדי להגן על סטודנטים יהודים.

פרינסטון, עד כה, לא עמדה בלב הסערה. אך שבוע כזה עלול לשנות זאת.

הנהלת האוניברסיטה, כמו מוסדות אקדמיים רבים, נשענת על עקרון חופש הביטוי. ואכן, ארגוני סטודנטים רשאים להזמין דוברים, להקרין סרטים ולהביע עמדות — גם כאשר הן שנויות במחלוקת. אך השאלה אינה אם מותר להם — אלא מהי האחריות של המוסד עצמו.

אוניברסיטה אינה רק במה. היא גם מסגרת. כאשר היא מאפשרת שבוע שלם תחת כותרת חד־משמעית, ללא איזון, ללא הקשר וללא קולות נוספים — היא אינה רק שומרת על ניטרליות. היא בוחרת לא להתערב.

ובעיני מבקרים רבים, גם זו עמדה.

בסופו של דבר, “שבוע האפרטהייד הישראלי” בפרינסטון אינו אירוע מבודד. הוא חלק ממגמה רחבה יותר, שבה קמפוסים אמריקאיים הופכים לזירות של מאבק פוליטי חד־כיווני. פחות דיון — יותר הצהרה. פחות מורכבות — יותר סיסמאות.

והשאלה הגדולה שנותרת פתוחה אינה רק מה יקרה בשבוע הזה — אלא מה זה אומר על המוסד עצמו.

כאשר אחת האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם מאפשרת הצגת מציאות מורכבת דרך מסגרת חד־משמעית, ראוי לשאול: האם זהו עדיין מרחב של חשיבה חופשית — או שכבר מדובר בזירה של שכנוע?

זו כבר לא רק שאלה על ישראל. זו שאלה על האקדמיה.