מחסני הנשק הריקים של אמריקה: מחסור חמור בתחמושת חושף את הפגיעות הצבאית הגדולה ביותר של ארצות הברית מזה דורות

העימות עם איראן חשף אמת שהפנטגון מכיר זה זמן רב, אך התקשה להודות בה בפומבי: ארצות הברית, המעצמה הצבאית החזקה בעולם, מתמודדת עם מחסור חמור ומסוכן בתחמושת. אין מדובר במחסור זמני או בתקלה לוגיסטית נקודתית, אלא בכשל מבני עמוק, שנבנה לאורך שנים של קיצוצים, עיכובים ביורוקרטיים והנחה שגויה שלפיה וושינגטון לא תידרש עוד לנהל מלחמה עצימה וממושכת נגד יריב משמעותי.

ד"ר סת ג'ונס, ראש תחום ההגנה והביטחון במרכז למחקרים אסטרטגיים ובין־לאומיים בוושינגטון, מנסח זאת בחדות: העימות עם איראן הוא תזכורת דחופה לכך שארצות הברית זקוקה לבסיס תעשייתי־ביטחוני שמסוגל לתמוך בלחימה רחבת היקף, במיוחד מול סין. לדבריו, השחיקה במלאים אינה רק שאלה של היקף ייצור, אלא של כשירות לאומית.

 

הבעיה אינה איראן עצמה אלא מה שעלול להגיע אחריה. איראן היא יריבה אזורית, אך התרחיש שמדאיג באמת את המתכננים האמריקאים הוא עימות עם סין. בעוד טהרן מחזיקה ביכולות משמעותיות אך מוגבלות יחסית, בייג'ין בונה זה שנים מערך ייצור צבאי עצום, הכולל טילים היפרסוניים, טילי שיוט, טילים בליסטיים מדויקים וכמויות אדירות של כלי טיס בלתי מאוישים. במקרה של עימות באסיה, מבסיסים אמריקאיים ביפן, בפיליפינים ובגואם ועד נכסי חיל הים במערב האוקיינוס השקט — הכול עלול להימצא תחת מתקפה רחבה ומתמשכת.

 

בשבועות האחרונים נעשה שימוש אינטנסיבי במערכות נשק מתקדמות, ובהן מטוסי אף־35, מפציצי בי־2, מטוסי תובלה סי־17, משחתות מדגם ארלי ברק ומגוון רחב של טילים ומיירטים. כל יירוט, כל תקיפה וכל מבצע צורכים חימוש שמלאכת הייצור שלו אורכת חודשים ולעיתים אף שנים. מה שנשרף בתוך ימים או שבועות, אי אפשר להשלים במהירות.

אלא שהבעיה, לדברי ג'ונס ואנליסטים נוספים, אינה איראן עצמה אלא מה שעלול להגיע אחריה. איראן היא יריבה אזורית, אך התרחיש שמדאיג באמת את המתכננים האמריקאים הוא עימות עם סין. בעוד טהרן מחזיקה ביכולות משמעותיות אך מוגבלות יחסית, בייג'ין בונה זה שנים מערך ייצור צבאי עצום, הכולל טילים היפרסוניים, טילי שיוט, טילים בליסטיים מדויקים וכמויות אדירות של כלי טיס בלתי מאוישים. במקרה של עימות באסיה, מבסיסים אמריקאיים ביפן, בפיליפינים ובגואם ועד נכסי חיל הים במערב האוקיינוס השקט — הכול עלול להימצא תחת מתקפה רחבה ומתמשכת.

בפנטגון מבינים היטב שמלאים מדולדלים אינם רק בעיה לוגיסטית, אלא בעיית הרתעה. תוכניות ההגנה האמריקאיות סביב טייוואן נשענות על שילוב של רחפנים, טילים ארוכי טווח, מערכות הגנה אווירית ויכולת תגובה מהירה. בלי מחסנים מלאים ושרשרת אספקה יציבה, גם התוכניות השאפתניות ביותר נשארות על הנייר.

ממשל טראמפ כבר נקט כמה צעדים בניסיון להתמודד עם הבעיה. בשנת 2025 הוקמה בפנטגון מועצה מיוחדת להאצת ייצור תחמושת, שנועדה לקדם ייצור של מערכות חימוש קריטיות, בהן מיירטי פטריוט וטילים ארוכי טווח נגד ספינות. במקביל הוכרזה כוונה להציב את התעשייה הביטחונית על מעין "בסיס מלחמתי" ולבצע רפורמה במנגנוני הרכש, הידועים באיטיותם ובסרבולם.

אך גם המבקרים מודים: זה עדיין רחוק מלהספיק. הבעיה אינה רק בכוונות אלא במבנה ההתקשרויות. במקרים רבים הפנטגון חתם על הסכמי מסגרת כלליים עם חברות ביטחוניות, במקום על חוזים מחייבים לטווח ארוך. ההבדל הזה קריטי. חוזה מחייב מאפשר לחברה להשקיע במפעלים, לגייס עובדים, להרחיב קווי ייצור ולחזק את שרשרת האספקה. הסכם עקרוני, לעומת זאת, אינו מעניק את הוודאות הדרושה להגדלת התפוקה.

לכך מצטרפת בעיה חמורה נוספת: שבריריותה של שרשרת האספקה. גם כאשר יש תקציב וגם כאשר קיים רצון פוליטי, ייצור של תחמושת מתקדמת תלוי ברכיבים רגישים ובמספר מצומצם מאוד של ספקים. מנועי רקטות מוצקים, יציקות מדויקות, ראשי ביות ורכיבים אלקטרוניים מסוימים מיוצרים לעיתים בידי ספק יחיד או בידי קומץ ספקים בלבד. די בכשל אחד, בעיכוב אחד או במחסור נקודתי כדי לשבש קו ייצור שלם.

על רקע זה, בפנטגון מתגבשת דרישה להשלמת תקציב בהיקף של 200 מיליארד דולר. בעיני התומכים במהלך, אין להציג את הסכום הזה כתגובה נקודתית לעימות עם איראן, אלא כהשקעה רחבה בשיקום הבסיס התעשייתי־ביטחוני של ארצות הברית. לכך מצטרפת גם התחייבותו של הנשיא דונלד טראמפ להגדיל את תקציב הביטחון לקראת 2027 באופן משמעותי — לא רק לטובת רכישת חימוש, אלא גם לחיזוק בסיסים, הגנת מתקנים, מלאי דלק, מוכנות חיל הים וחיל האוויר, ושיפור מערכות ההגנה האווירית בבסיסים אמריקאיים מעבר לים.

השורה התחתונה ברורה: הסכנה הגדולה מבחינת וושינגטון אינה תבוסה לאיראן, אלא השחיקה המצטברת של מלאים שיידרשו בעימות הבא. המלחמה הנוכחית אינה בהכרח זו שתכריע את מאזן הכוחות העולמי — אבל היא בהחלט עשויה לחשוף עד כמה ארצות הברית פגיעה, אם תידרש למערכה ארוכה וקשה הרבה יותר. מבחינת רבים בממסד הביטחוני האמריקאי, זו כבר אינה אזהרה תיאורטית, אלא קריאת השכמה.