הפצצה שחוששים לדבר עליה: איראן עומדת בפני ההחלטה הגרעינית הגורלית ביותר בהיסטוריה שלה

במשך יותר משני עשורים דחתה איראן בעקביות את הטענה שהיא שואפת לנשק גרעיני. היא נשענה על שני עמודי תווך: פתווה דתית של המנהיג העליון עלי חמינאי, שקבעה כי נשק גרעיני אסור, וחברות באמנת אי־הפצת הנשק הגרעיני. שני העמודים הללו מתערערים כעת — ואולי כבר קרסו.

מקורות בכירים באיראן מסרו השבוע לסוכנות הידיעות רויטרס כי הדיון בשאלת הפצצה הפך לגלוי, תדיר וחריף מתמיד. מה שהיה בעבר טאבו מוחלט — נשמע כיום בפה מלא, גם בתקשורת הממלכתית.

 

מקורות בכירים באיראן מסרו השבוע לסוכנות הידיעות רויטרס כי הדיון בשאלת הפצצה הפך לגלוי, תדיר וחריף מתמיד. מה שהיה בעבר טאבו מוחלט — נשמע כיום בפה מלא, גם בתקשורת הממלכתית.

 

נקודת השבר הייתה 28 בפברואר 2026. מותו של חמינאי בתחילת המלחמה לא היה רק שינוי הנהגה — אלא זעזוע תפיסתי עמוק. הפתווה שעליה נשענה המדיניות הגרעינית לא נכתבה מעולם באופן רשמי, אלא הוצהרה בעל פה וחוזקה לאורך השנים. כעת, ללא מחוללה, היא תלויה באוויר.

השאלות רבות: האם מחויבות המשטר לה עדיין קיימת? האם היורש, מוג'תבא חמינאי, יאמצה? ובעיקר — מי בכלל מסוגל לאכוף אותה במציאות שבה מוקדי הכוח השתנו.

בתוך הוואקום הזה, משמרות המהפכה מתחזקים. השפעתם על מנגנוני קבלת ההחלטות גדלה מאז תחילת המלחמה, והם דוחפים לקו תקיף בהרבה. לפי אותם מקורות, גם מותם של דמויות ממתנות כמו עלי לריג'אני הסיר חסמים נוספים. התוצאה: פחות בלמים, יותר דחיפה להסלמה.

השינוי אינו מתרחש רק מאחורי הקלעים — אלא גם לעיני הציבור. סוכנות הידיעות תסנים, המזוהה עם משמרות המהפכה, פרסמה קריאה לפרוש מאמנת אי־הפצת הנשק הגרעיני. מוחמד ג'וואד לריג'אני קרא לבחון מחדש את עצם ההשתייכות להסדר הבינלאומי. בטלוויזיה הממלכתית נשמע פרשן שאמר בפשטות: "או שנבנה נשק גרעיני — או שנשיג אותו."

זו כבר לא רטוריקה עמומה. זו שפה של החלטה מתקרבת.

במשך שנים העריכו מומחים כי איראן אינה חותרת לפצצה עצמה, אלא למעמד של "מדינת סף" — יכולת להגיע לנשק במהירות, מבלי לשלם את המחיר המדיני של החזקתו בפועל. זו הייתה אסטרטגיה מחושבת של עמימות. כעת, לפי גורמים במשטר, ההיגיון הזה נסדק.

הטיעון פשוט: אם ויתור על פצצה לא מנע תקיפות, ואם חברות באמנה לא הגנה על מתקנים גרעיניים — מה בדיוק הרוויחה איראן מהאיפוק?

ההפצצות האמריקאיות־ישראליות פגעו אמנם בתשתיות, אך במקביל חיזקו את הקולות הקוראים לשינוי כיוון. עבור הקשיחים, המסקנה ברורה: רק הרתעה גרעינית מלאה תבטיח הישרדות.

נכון לעכשיו, אין החלטה רשמית. ייתכן שהדיון הפומבי הוא גם כלי לחץ בזירה הדיפלומטית. אך ההבדל מהעבר מהותי: אז היה קו אדום ברור, מגובה בדמות סמכותית אחת. היום, הקו מטושטש — והסמכות התפצלה.

כשהשאלה אם לבנות פצצה הופכת לדיון פומבי בטהראן, זו כבר אינה סוגיה תאורטית. זהו רגע הכרעה.

והפעם, ייתכן שאין מי שיעצור אותו.