הסנאט מאשר מימון לרוב משרד ביטחון המולדת — לקראת סיום משבר שדות התעופה
הסכם לילי מממן את מינהל ביטחון התחבורה ומונע קריסה בשדות התעופה — אך מותיר את רשות ההגירה והמכס וסיירת הגבול מחוץ לתקציב, ומצית עימות חריף בין הקונגרס לנשיא דונלד טראמפ על גבולות הסמכות
03.27.2026 07:00
סוכנויות הידיעות
בשעה שתיים לפנות בוקר, כשהציבור האמריקאי ישן, אישר הסנאט פה אחד חבילת מימון חירום למשרד ביטחון המולדת — מהלך שעצר את קריסת שדות התעופה, אך בו־זמנית העמיק את אחד הקרעים הפוליטיים החריפים ביותר בוושינגטון: שאלת השליטה על אכיפת ההגירה.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
ההסכם כולל מימון למרבית סוכנויות המשרד — בהן מינהל ביטחון התחבורה, משמר החופים וסוכנות ניהול החירום הפדרלית — אך משאיר מחוץ לחבילה את רשות ההגירה והמכס ואת סיירת הגבול. זו הייתה דרישה מרכזית של הדמוקרטים, והסיבה העיקרית לעיכוב הממושך.
התוצאה היא פשרה קלאסית: פתרון מיידי למשבר — בלי פתרון לעימות.
בינתיים, הציבור האמריקאי מקבל הפוגה זמנית: שדות התעופה ימשיכו לפעול, והתורים עשויים להתקצר. אך מאחורי ההקלה הזו מסתתרת מציאות עמוקה יותר — מערכת פוליטית שבה מחלוקת על הגירה אינה נשארת בגבולות וושינגטון, אלא חודרת ישירות לחיי היומיום.
המשבר החל ב־14 בפברואר, כאשר פג תוקף המימון למשרד ביטחון המולדת. הדמוקרטים סירבו לאשר הארכה כל עוד לא יוגבלו סמכויות רשות ההגירה והמכס — במיוחד בכל הנוגע לפעילות ללא צווי בית משפט, להסתרת זהות סוכנים ולפעולות אכיפה באזורים אזרחיים רגישים. הרפובליקנים טענו כי הממשל כבר ביצע התאמות מספקות, ובהן הרחבת השימוש במצלמות גוף והגבלות מסוימות על פעולות ליד בתי ספר ובתי חולים.
העימות הפוליטי גלש במהירות אל המציאות היומיומית. עשרות אלפי עובדי מינהל ביטחון התחבורה נותרו ללא שכר. שיעורי היעדרות זינקו, עובדים התפטרו, ותורי ענק הפכו לנורמה בשדות התעופה — דווקא לקראת אחת מתקופות הנסיעה העמוסות בשנה.
נוכח הלחץ הציבורי, הודיע הנשיא דונלד טראמפ כי יפעל בצו חירום לשחרור כספים לתשלום העובדים, תוך שימוש בסמכויות חירום לאומיות. אך המהלך הזה ניצב מול מגבלה משפטית ברורה: החוק הפדרלי האוסר על הוצאות ללא אישור קונגרס. המשמעות — עימות משפטי כמעט ודאי אם ייושם.
מנהיג הרוב בסנאט, ג'ון ת'יון, תיאר זאת בפשטות: "הצו הנשיאותי מפחית את הלחץ — אבל לא פותר את הבעיה." לכן גובש ההסכם: מימון חלקי, שמונע קריסה מיידית אך משאיר את הסוגיה המרכזית פתוחה.
לכאורה, מדובר בהישג לדמוקרטים. הם הצליחו להשאיר את רשות ההגירה והמכס מחוץ להסכם — למרות ביקורת ציבורית על כך שהם מעכבים מימון חיוני. אך זהו ניצחון מוגבל: הרשות ממשיכה לפעול, המדיניות לא השתנתה, והעימות רק נדחה.
כעת הכדור עובר לבית הנבחרים. שם, תחת רוב רפובליקני ולחץ של אגפים שמרניים, אין כל ודאות שההסכם יאושר. להפך — ייתכן שהמהלך יהפוך לנקודת התנגשות נוספת בין שני בתי הקונגרס.
בינתיים, הציבור האמריקאי מקבל הפוגה זמנית: שדות התעופה ימשיכו לפעול, והתורים עשויים להתקצר. אך מאחורי ההקלה הזו מסתתרת מציאות עמוקה יותר — מערכת פוליטית שבה מחלוקת על הגירה אינה נשארת בגבולות וושינגטון, אלא חודרת ישירות לחיי היומיום.
והשאלה הגדולה נותרת פתוחה: כאשר הקונגרס והנשיא נאבקים על סמכות — מי באמת מנהל את מדיניות ההגירה של ארצות הברית?
