אינפלואנסר משפיע קורא לרצח יהודים ברחוב: כך הפכה ניו יורק לבמה לאנטישמיות גלויה

יש רגעים שבהם אי־אפשר להסתתר מאחורי פרשנויות. כאשר סרטון מצולם בלב ניו יורק, בשנת 2026, ומציג אדם צעיר מוקף קהל הקורא בקול “ח’ייבר, ח’ייבר, הו יהודים, צבא מוחמד ישוב” — אין מדובר ב”תוכן קיצוני”, ולא ב”בדיחה פרובוקטיבית”. זו קריאה לאלימות, מפורשת, מתועדת ומופצת.

האדם במרכז הסרטון הוא סניקו, ששמו האמיתי ניקו קן דה בלינתזי — יוצר תוכן בולט ברשתות החברתיות, שהמיר לאחרונה את דתו לאסלאם והפך אותה לחלק מרכזי בדמות הציבורית שלו. אלא שבמקום להציג מסר דתי או רוחני, התכנים שלו בשנים האחרונות הולכים ומקצינים, ונעים בין פרובוקציה פוליטית לבין ביטויי שנאה.

הסרטון שצולם והופץ במהירות מציג סצנה ברורה ובלתי ניתנת לפרשנות: סניקו עומד ברחוב הומה, מוקף קבוצת גברים, מוביל קריאה חוזרת של הסיסמה — והקהל משיב בהתלהבות. לאחר מכן נשמעים קריאות “אללה הוא הגדול”. אין כאן רמז, אין אירוניה — יש אמירה ישירה.

הסרטון שצולם והופץ במהירות מציג סצנה ברורה ובלתי ניתנת לפרשנות: סניקו עומד ברחוב הומה, מוקף קבוצת גברים, מוביל קריאה חוזרת של הסיסמה — והקהל משיב בהתלהבות. לאחר מכן נשמעים קריאות “אללה הוא הגדול”. אין כאן רמז, אין אירוניה — יש אמירה ישירה.

למי שאינו מכיר את ההקשר, ח’ייבר היא נווה מדבר בחצי האי ערב, שבו במאה השביעית כבשו כוחותיו של מוחמד יישוב יהודי. על פי מקורות היסטוריים מוסלמיים, הקרב הסתיים בהרג לוחמים יהודים ושעבוד נשים וילדים. הקריאה “ח’ייבר, ח’ייבר” הפכה בעשורים האחרונים לסיסמה המזוהה עם קריאות לפגיעה ביהודים, ולעיתים אף הוגדרה על ידי רשויות אכיפה כקריאה מסיתה לאלימות.

האירוע בניו יורק אינו עומד בפני עצמו. סניקו בנה בשנים האחרונות פרופיל ציבורי שמבוסס על חציית גבולות מתמדת. הוא הופיע בכיכר טיימס סקוור כשהוא מקריא פסוקים מן הקוראן בהקשר טעון פוליטית, השתתף באירועים שבהם נוכחים גורמים קיצוניים, והשמיע שורה של התבטאויות אנטי־ישראליות שחורגות מביקורת פוליטית לגיטימית אל עבר הכללות והסתה.

לכן, קשה לראות באירוע הנוכחי מעידה רגעית. מדובר בדפוס. בהקצנה הדרגתית שמקבלת ביטוי פומבי יותר ויותר — עד שהיא מגיעה לרחוב עצמו.

לצפייה:

ההקשר העירוני מוסיף שכבה נוספת של דאגה. ניו יורק חווה בתקופה האחרונה עלייה חדה באירועים אנטישמיים — החל מהשחתת רכוש ועד תקיפות פיזיות. קהילות יהודיות בשכונות כמו בורו פארק, קראון הייטס וצפון מנהטן מדווחות על תחושת חוסר ביטחון גוברת, וארגונים קהילתיים מחזקים מערכי שמירה עצמאיים.

לתוך מציאות זו נכנס הסרטון — לא כחריג, אלא כהחרפה. לא באינטרנט בלבד, אלא במרחב הציבורי. לא ברמיזה, אלא בהצהרה.

הוויכוח שהתעורר בעקבותיו אינו עוסק עוד בשאלה מה נאמר. קשה לחלוק על כך שמדובר בביטוי אנטישמי. השאלה היא אחרת: מהי האחריות של הפלטפורמות, של הרשויות, ושל החברה עצמה.

תומכיו של סניקו מנסים להציג את הדברים כחלק מתרבות פרובוקטיבית שמטרתה לערער מוסכמות. אך כאשר “הפרת הטאבו” היא קריאה היסטורית המזוהה עם אלימות כלפי יהודים, הטיעון הזה מתקשה להחזיק. חופש הביטוי, כפי שמקובל במשפט האמריקאי, אינו מגן על הסתה ישירה לאלימות — והקריאה הזו הוגדרה לא פעם בדיוק כך.

עד למועד הפרסום, הסרטונים ממשיכים להסתובב ברשתות החברתיות. לא כל הפלטפורמות פעלו להסרתם. הרשויות לא הודיעו על חקירה.

אך אולי הדבר המטריד ביותר אינו האדם שבמרכז הסרטון — אלא האנשים שסביבו. אלה שחוזרים על הקריאה, אלה שמריעים, ואלה שצופים מהצד ואינם מתערבים. אנטישמיות אינה מתחילה רק ברעיונות קיצוניים; היא מתבססת על קבלה, על אדישות, על היעדר תגובה.

כאשר קריאה כזו נשמעת ברחובות ניו יורק, באור יום, מול מצלמות — והיא אינה נבלמת — השאלה כבר אינה רק מי אמר אותה, אלא מי מאפשר לה להישמע.