בין אזעקות למוזיקה: הלב בארץ והגוף רוקד בקואצ׳לה

השבוע מצאתי את עצמי שוב במדבר של Coachella Valley Music and Arts Festival. אני, דיוויד, ושני הבנים שלנו. כבר כמעט 15 שנה שאנחנו חוזרים לכאן, כמו עולים לרגל למקום שהוא הרבה יותר מפסטיבל. אבל השנה, משהו בפנים הרגיש אחר. עמוק יותר, שקט יותר, ואולי גם רועש יותר - מבפנים. כי רק לפני זמן קצר הייתי במקום אחר לגמרי. לא במדבר הפתוח של קליפורניה, אלא בין קירות בטון, בין אזעקות, בין ריצות לממ”ד עם הבת שלי - שעכשיו, בזמן שאני כאן, היא משרתת במילואים בישראל. המחשבה עליה לא עזבה אותי לרגע. היא הייתה איתי בכל צליל, בכל נשימה.

סיגל בירנס בקוצ׳לה  עם היילי ביבר

המדבר של אינדיו קיבל אותנו כמו תמיד במרחבים האינסופיים של חול זהוב, שמיים פתוחים שנצבעים בכתום-ורוד לקראת שקיעה, ורוח קלה שמרימה אבק כאילו גם היא רוקדת. יש משהו כמעט רוחני במקום הזה. משהו שמפשיט ממך שכבות. את נשארת עם עצמך, עם מי שאת אוהבת, ועם מה שבאמת חשוב.
ביום הראשון, כשנכנסנו פנימה, הרגשתי את הדופק עולה. לא מההמון אלא מהמפגש הזה בין עולמות. בין מה שהשארתי מאחור, למה שאני חווה עכשיו. התחלנו ללכת בין הבמות, והחום היה כבד, כמעט עוטף. אבל הידיים הידיים שלנו היו מחוברות. חזק. בלי מילים. ראינו הופעות, נסחפנו עם הקצב של Disclosure, התרגשנו מהנוכחות הרכה והבטוחה של Sabrina Carpenter, ורקדנו לצבעים ולשמחה ש Karol G הביאה איתה למדבר. היו רגעים של עוצמה, של רעש, של המון שמרגיש כמו גוף אחד. אבל אז הגיעו גם הרגעים השקטים יותר. אלה שבהם את עוצרת. נושמת. מביטה בילדים שלך שכבר לא ילדים ומבינה כמה הדרך שעברתם יחד נוכחת בכל צליל. ואז, בתוך כל זה, הגיע רגע אחד שלא אשכח. נוגה ארז   עלתה לבמה. בלי דרמה. בלי הקדמות מיותרות. פשוט עמדה שם והביאה איתה משהו אחר. משה  אמיתי. באותו רגע, בתוך ים של אנשים מכל העולם, הרגשתי חיבור חד, כמעט פיזי, לישראל. לבת שלי. לבית. זה לא היה רק מוזיקה. זו הייתה נוכחות. זו הייתה גאווה. זו הייתה תזכורת. ובין כל הרגעים -הגיע גם יום שבת. זה היה היום שבו הכל התעצם. ההמון הפך לגל אנושי אחד, צפוף, נושם, זז יחד. לא היה מקום לזוז לבד- רק יחד. החזקנו ידיים חזק יותר מתמיד. כאילו אם נרפה- נאבד אחד את השני בתוך הים הזה. ואז הגיע הרגע של Justin Bieber. משהו באנרגיה השתנה. הוא עושה מן הופעת קאם באק אחרי הרבה שנים שלא היה על הבמה. אלפי אנשים נמשכו לכיוון אחד, כמו מגנט. לא ראיתי דבר כזה בפסטיבלים קודמים. אבל בשבילנו - זה היה הרבה מעבר לעוד הופעה.

השירים שלו ליוו את הבית שלנו כשהילדים היו קטנים. הם התנגן ברקע של נסיעות, של חגים, של רגעים יומיומיים. אפילו בבר מצווה שלהם. ופתאום שנים אחרי, אנחנו עומדים שם יחד, באותו מרחב, ושרים שוב את אותם מילים. יש משהו במוזיקה כזו - שהיא לא נשארת בזמן. היא גדלה איתך. משתנה איתך. מחברת בין מי שהיית למי שאתה עכשיו.
ובתוך כל זה, היו גם רגעים נוצצים יותר. מצאתי את עצמי במסיבת יום של Hailey Bieber, באירוע של המותג שלה
Rhode. אנשים יפים, סטייל, מצלמות. עולם אחר בתוך העולם הזה. עצרתי לרגע. הצטלמתי. חייכתי. אבל ידעתי שזה לא העיקר. כי הסטייל האמיתי, הוא לא במה שאת לובשת. הוא במה שאת מרגישה. הוא בדרך שאת נוכחת ברגע. ובסוף כל יום אחרי הקצב, אחרי האבק, אחרי האורות חזרנו הביתה. ישבנו יחד. כוס תה ביד. השקט חזר לאט. והתחלנו לדבר. על מה ראינו. על מה הרגשנו. על רגעים קטנים שפתאום הפכו לגדולים. ואלה, אולי, היו הרגעים הכי יפים. כי בסוף, אחרי כל הרעש, מה שנשאר זה אנחנו. המשפחה. הידיים שלא עוזבות.

סיגל עם המשפחה

והלב שנמצא בשני מקומות בו זמנית. אני כאן, במדבר, בתוך חגיגה של חיים. והבת שלי שם, בארץ, בתוך מציאות אחרת לגמרי. והפער הזה הוא גם כאב, וגם כוח. אני מודה לאלוהים על היכולת להיות כאן. לנשום. לרקוד. להחזיק את הילדים שלי קרוב. לא לרוץ בין מקלטים אלא בין במות. לא לפחד אלא להרגיש. ובתוך כל זה, אני בוחרת לעצור. להוקיר. לזכור. כי החיים האלה, על כל המורכבות שלהם, הם מתנה. ואני כאן, עם דיוויד, עם הבנים שלנו, עם הלב שמחובר גם רחוק ממשיכה לחיות. להרגיש. לאהוב.

שלכם, סיגל בירנס.