ניו יורק – היא לא הזכירה את לילה ח׳אלד, לא את חמאס, לא את הטענה כי תל אביב “לא הייתה אמורה להתקיים”, ולא את הפוסטים שהכחישו את פשעי 7 באוקטובר. רימה דוואג׳י, רעייתו בת ה־28 של ראש עיריית ניו יורק זוהראן ממדאני, פרסמה השבוע התנצלות שעוררה ספקנות רבה. בריאיון לכתב העת לאמנות “היפראלרג׳יק”, הביעה צער על “הכאב” שגרמה — אך הקפידה שלא לפרט את תוכן הדברים שעוררו את הסערה.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
“כאשר עיתון פרסם ציוצים ישנים שכתבתי כנערה, חשתי בושה כשנאלצתי להתעמת עם שפה שפגעה באחרים; היותי בת 15 אינה פוטרת אותי מאחריות,” אמרה. “קראתי תגובות רבות ואני מבינה את הכאב שגרמתי ומצטערת עליו.”
אלא שלא ברור על מה בדיוק היא מתנצלת.

ההתנצלות הנוכחית נראית מחושבת היטב. דוואג׳י אימצה את הנרטיב של “טעויות נעורים”, אך נמנעה מהכרה מפורשת בתוכן הבעייתי. היא לא התייחסה לשבחי טרור, להכחשת פשעים או לאמירות נגד עצם קיומה של תל אביב. במקום זאת, בחרה במונחים כלליים כמו “שפה פוגענית” ו“כאב” — ניסוחים רחבים שמרככים את האירוע אך אינם מתמודדים עמו.
בחודש שעבר חשף האתר “וושינגטון פרי ביקון” שורת פוסטים שיוחסו לדוואג׳י, שפורסמו בין 2013 ל־2015. חלקם אומתו באמצעות זיהוי פנים. התכנים עוררו זעזוע: בפוסט משנת 2015 כתבה כי תל אביב “לא הייתה אמורה להתקיים מלכתחילה”, וכינתה את תושביה “כובשים”. בבלוג הטאמבלר שלה שיבחה את לילה ח׳אלד ואת פעילי “החזית העממית לשחרור פלסטין”, ארגון המוגדר כארגון טרור במדינות רבות.
בנוסף, שיתפה כתבות שבהן תוארו חיילי צבא ארצות הברית כמי ש“טובחים באזרחים מהעולם השלישי” לשם שמירה על הגמוניה. בפוסט אחר טענה כי “לבנים” הם שיצרו ומימנו את אל־קאעידה. ימים ספורים לפני חשיפת הפרשה, התברר כי סימנה “אהבתי” לפוסטים ברשת אינסטגרם ששיבחו את מתקפת 7 באוקטובר ואף הכחישו את פשעיה.
בשלב הראשון בחרה דוואג׳י שלא להגיב כלל. ממדאני, מצדו, יצא להגנתה וטען כי מדובר באדם פרטי שאינו מחזיק בתפקיד רשמי. אולם עמדה זו מתקשה לעמוד במבחן המציאות: כאשר מדובר בראש עיר של אחת הערים החשובות בעולם, העניין הציבורי בסביבתו הקרובה — ובוודאי ברעייתו — הוא בלתי נמנע.
השאלה איננה רק מה כתבה דוואג׳י בעבר, אלא מה המשמעות הציבורית של הדברים כיום, והאם ראש העיר עצמו מתנער מהם או שותק מולם.
ההתנצלות הנוכחית נראית מחושבת היטב. דוואג׳י אימצה את הנרטיב של “טעויות נעורים”, אך נמנעה מהכרה מפורשת בתוכן הבעייתי. היא לא התייחסה לשבחי טרור, להכחשת פשעים או לאמירות נגד עצם קיומה של תל אביב. במקום זאת, בחרה במונחים כלליים כמו “שפה פוגענית” ו“כאב” — ניסוחים רחבים שמרככים את האירוע אך אינם מתמודדים עמו.
בסיום דבריה עברה לעסוק ביצירתה כאמנית ובשאיפותיה לעתיד, כאילו מדובר בפרק סגור.
אלא שבניו יורק של 2026, עיר שבה מתגוררת הקהילה היהודית הגדולה בעולם מחוץ לישראל, ושבה נרשמה עלייה חדה באנטישמיות מאז 7 באוקטובר, ההתנצלות הזו אינה עניין סמלי בלבד. היא נוגעת בלב סוגיית האמון הציבורי.
האם ממדאני עצמו יתייחס באופן ברור לתוכן הדברים? האם יתנער מהם או ימשיך להימנע מהתייחסות ישירה? כל עוד השאלות הללו נותרות ללא מענה, ההתנצלות של דוואג׳י תיתפס בעיני רבים כמהלך יחסי ציבור — ולא כהבעת חרטה כנה.