הקרב שמאחורי הקלעים: ונס ורוביו מתנגשים על ישראל — והבית הלבן מנסה להסתיר את הסדקים

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

במוקד ניצבים שניים מהאישים המשפיעים ביותר בממשל: סגן הנשיא ג'יי. די. ונס ומזכיר המדינה מרקו רוביו. בשעה שוושינגטון מנסה לקדם הסדר אזורי חדש, כל אחד מהם משדר מסר שונה באשר לאופן שבו על ארצות הברית להתנהל מול ישראל, לבנון ואיראן.

בשבוע שעבר מתח ונס ביקורת על התקיפות הישראליות בביירות, שלדבריו פוגעות במאמצים האמריקאיים להגיע להסדרה אזורית. אף שלא ערער על זכותה של ישראל להגן על עצמה, הוא רמז כי הרחבת הפעילות הצבאית עלולה להקשות על היוזמה הדיפלומטית שמקדמת וושינגטון. הדברים עוררו תשומת לב רבה משום שנאמרו על ידי האיש השני בחשיבותו בממשל, דווקא בתקופה שבה ארצות הברית מנסה להציג חזית אחידה כלפי בעלות בריתה.

רוביו, לעומת זאת, בחר בקו שונה לחלוטין. במהלך ביקורו באיחוד האמירויות, בכווית ובבחריין הוא שב והדגיש כי ישראל מגיבה לירי המתמשך של חיזבאללה וכי יש לה זכות מלאה להגן על אזרחיה. כאשר נשאל ישירות על דבריו של ונס, הוא נמנע מלעסוק במחלוקת הפנימית והעדיף להזכיר את התקפות חיזבאללה על עמדות ישראליות, כאילו ביקש להסביר מדוע מבחינתו אין מקום לביקורת על פעולותיה של ישראל.

הוויכוח הזה אינו רק דיון מקצועי בין שני בכירים. שניהם נחשבים כבר כיום למועמדים מובילים להנהגת המפלגה הרפובליקאית לאחר עידן טראמפ, ולכן כל אמירה שלהם נתפסת גם כהצהרת כוונות לקראת מערכת הבחירות של 2028. בעוד רוביו מדבר אל המחנה הרפובליקאי המסורתי, ונס פונה לבסיס הפופוליסטי שצמח סביב טראמפ ומעדיף מדיניות חוץ מצומצמת וזהירה יותר

הפער בין השניים אינו נובע רק מהאירועים האחרונים בלבנון. למעשה, הוא משקף שתי אסכולות שונות בתוך המפלגה הרפובליקאית. רוביו צמח מתוך המחנה הרפובליקאי המסורתי, שראה בארצות הברית את המעצמה האחראית לשמירת הסדר העולמי, תמך במדיניות תקיפה מול איראן והדגיש במשך שנים את חשיבות הברית האסטרטגית עם ישראל. מבחינתו, עוצמה צבאית והרתעה הן מרכיבים הכרחיים ליציבות האזורית.

ונס מייצג דור אחר של מנהיגים רפובליקאים. עוד לפני כניסתו לפוליטיקה הארצית הוא ביקר את מדיניות "המלחמות האינסופיות" וטען כי הציבור האמריקאי אינו צריך לשלם שוב ושוב את מחירם של עימותים רחוקים. תפיסתו אינה אנטי־ישראלית, אך היא זהירה הרבה יותר בכל הנוגע למעורבות אמריקאית במזרח התיכון ומעדיפה פתרונות דיפלומטיים על פני הפעלת כוח.

ההבדלים הללו בלטו גם בשבוע האחרון. ונס השתתף בשיחות עם גורמים איראניים בשווייץ ושידר אופטימיות באשר לאפשרות לפתוח דף חדש ביחסי וושינגטון וטהרן. הוא דיבר על מנגנוני תיאום שנועדו להפחית חיכוך צבאי ואף העלה אפשרויות לשיתוף פעולה אזורי לאחר הסכם עתידי. המסר שלו היה כי ארצות הברית צריכה לנצל את חלון ההזדמנויות שנוצר כדי להפחית מתחים ולמנוע הסלמה נוספת.

באותו זמן בדיוק העביר רוביו מסר כמעט הפוך לבעלות הברית הערביות של ארצות הברית במפרץ. הוא הדגיש כי וושינגטון אמנם מעוניינת בהסכם עם איראן, אך לא בכל מחיר, והבהיר כי אין כל כוונה להעניק לטהרן ויתורים שיפגעו בביטחונן של מדינות האזור. הוא אף הסתייג מרעיונות שלפיהם מדינות המפרץ יממנו את שיקום איראן לאחר ההסדר, ובכך סימן קו תקיף בהרבה מזה שהשתמע מדבריו של ונס.

הוויכוח הזה אינו רק דיון מקצועי בין שני בכירים. שניהם נחשבים כבר כיום למועמדים מובילים להנהגת המפלגה הרפובליקאית לאחר עידן טראמפ, ולכן כל אמירה שלהם נתפסת גם כהצהרת כוונות לקראת מערכת הבחירות של 2028. בעוד רוביו מדבר אל המחנה הרפובליקאי המסורתי, ונס פונה לבסיס הפופוליסטי שצמח סביב טראמפ ומעדיף מדיניות חוץ מצומצמת וזהירה יותר.

מבחינת ישראל, מדובר בהתפתחות שיש לעקוב אחריה בקפידה. מערכת היחסים בין ירושלים לוושינגטון נשענת לא רק על זהות הנשיא, אלא גם על מאזן הכוחות בתוך הממשל האמריקאי. כאשר שניים מהאישים המשפיעים ביותר מציגים דגשים שונים באשר לאיראן, ללבנון ולחופש הפעולה של ישראל, המשמעות היא שהדיון על עתיד הברית האסטרטגית כבר מתנהל – גם אם הוא עדיין אינו נאמר בגלוי.

לכן, מאחורי המסרים המרגיעים על "אחדות מלאה" מסתתר ויכוח אמיתי על דמותה של מדיניות החוץ האמריקאית בשנים הקרובות. השאלה אינה רק כיצד תגיב וושינגטון למשבר הנוכחי, אלא איזו גישה תוביל את ארצות הברית ביום שאחרי טראמפ: זו של רוביו, הרואה בישראל נכס אסטרטגי מרכזי שיש לגבות באופן עקבי, או זו של ונס, המבקשת לצמצם את מעורבותה של אמריקה באזור גם אם הדבר יחייב גישה מאוזנת וזהירה יותר כלפי בעלי בריתה. עבור ישראל, זו אינה מחלוקת תאורטית – אלא סוגיה שעשויה להשפיע על מערכת היחסים החשובה ביותר שלה בעשור הקרוב.