מי תהיה אמריקה בעוד 250 שנה? התשובות מדהימות ומטרידות כאחד

ניו יורק — בשנת 1780, ארבע שנים בלבד אחרי שחתם על הכרזת העצמאות ועוד לפני שהמושבות האמריקניות ניצחו במלחמתן נגד בריטניה, כתב בנג'מין פרנקלין מכתב לידידו הקרוב, המדען ג'וזף פריסטלי. פרנקלין, שכבר אז נחשב לאחד המוחות הסקרניים והנועזים של זמנו, הצטער על כך שנולד מוקדם מדי, רגע לפני שהמדע החל לפרוץ גבולות שנראו עד אז בלתי אפשריים. במכתב ההוא ניסה לדמיין את העולם בעוד מאות שנים: תחבורה שתתגבר על כוח הכבידה, ריפוי כמעט מוחלט של מחלות, ואולי אפילו ניצחון על הזקנה עצמה.

כעת, כאשר ארצות הברית מציינת 250 שנה להיווסדה, השאלה של פרנקלין חוזרת בעוצמה חדשה: איך תיראה אמריקה בעוד 250 שנה נוספות? האם זו תהיה מעצמה חזקה יותר, חכמה יותר ובריאה יותר — או מדינה שתיאלץ להתמודד עם טכנולוגיות שיצאו משליטה, מלחמות חדשות ומערכת פוליטית שאינה מסוגלת לחשוב מעבר לבחירות הבאות? שלושה מומחי עתידנות שהתבקשו לדמיין את אמריקה של המאה ה־23 מציירים תמונה מרתקת, מסעירה ולעיתים מטרידה מאוד.

החזון הזה נשמע כמעט בדיוני: חדר האמבטיה הביתי עשוי להפוך בעתיד למעבדת אבחון שמזהה מחלות עוד לפני הופעת התסמינים; תרופות יותאמו לגנום האישי של כל אדם; מזון, חומרים ואיברים ייוצרו בתהליכים ביולוגיים מתוכנתים. במקום מפעלים מזהמים ושרשראות אספקה ענקיות, ייתכן שהאנושות תגדל מוצרים כפי שהיא מפתחת היום תוכנה

ג'ורג' פרידמן, מייסד חברת "ג'יאופוליטיקל פיוצ'רס" ומחבר הספרים "מאה השנים הבאות" ו"הסערה שלפני השקט", מתחיל דווקא בהרגעה. לדבריו, התחושה שאמריקה מפולגת היום כפי שלא הייתה מעולם אינה מדויקת. בעיניו, ארצות הברית כבר עברה משברים פוליטיים וחברתיים עמוקים לא פחות — מתקופת מלחמת האזרחים ועד ימי ריצ'רד ניקסון — ובכל פעם הצליחה לפרק את עצמה ולהיבנות מחדש. לדבריו, הכאוס הנוכחי אינו סימן לקריסה אלא חלק ממנגנון אמריקני ותיק: קודם שוברים את הסדר הישן, אחר כך ממציאים סדר חדש.

אבל אם הפוליטיקה חוזרת על עצמה, הטכנולוגיה כבר נמצאת במקום אחר לגמרי. איימי ווב, מייסדת קבוצת "פיוצ'ר טודיי סטרטג'י" ומחברת הספר "מכונת בראשית", טוענת כי המהפכה הגדולה ביותר לא תתרחש בוושינגטון אלא בתוך גוף האדם. בעיניה, פיתוח חיסוני הקורונה סימן נקודת מפנה היסטורית: לראשונה, האנושות הוכיחה שהיא מסוגלת לתכנן רצפים ביולוגיים במחשב כמעט כמו שכותבים קוד. המשמעות, לדבריה, היא שהביולוגיה הופכת בהדרגה מתחום שאנו רק חוקרים — למערכת שאנו מסוגלים לקרוא, לערוך ולכתוב מחדש.

החזון הזה נשמע כמעט בדיוני: חדר האמבטיה הביתי עשוי להפוך בעתיד למעבדת אבחון שמזהה מחלות עוד לפני הופעת התסמינים; תרופות יותאמו לגנום האישי של כל אדם; מזון, חומרים ואיברים ייוצרו בתהליכים ביולוגיים מתוכנתים. במקום מפעלים מזהמים ושרשראות אספקה ענקיות, ייתכן שהאנושות תגדל מוצרים כפי שהיא מפתחת היום תוכנה. פרופ' בריאן דיוויד ג'ונסון מאוניברסיטת אריזונה סטייט מזהיר כי הגבול בין ביולוגיה לטכנולוגיה כבר מתחיל להתפורר — וכאשר בני אדם יוכלו לא רק להבין חיים אלא גם לבנות אותם, ההגדרה של "אנושי" תשתנה מן היסוד.

גם החלל חוזר להיות זירת כוח מרכזית. במשך מאות שנים שלטה האימפריה החזקה ביותר באוקיינוסים; בעתיד, טוען פרידמן, השאלה תהיה מי שולט במסלול הנמוך של כדור הארץ. אלפי לוויינים של "ספייס־אקס" כבר מקיפים את הפלנטה, אמזון מתכננת לשגר אלפים נוספים, והמרוץ אינו רק מסחרי. מלחמת אוקראינה הוכיחה עד כמה לוויינים מסוגלים לשנות את שדה הקרב: הם מזהים מטרות, מעבירים מודיעין בזמן אמת ומחברים בין חיילים, רחפנים ומערכות נשק. השליטה בחלל הקרוב לכדור הארץ עשויה להפוך בעתיד למה שהשליטה בים הייתה במאה ה־19.

השאלה הנפיצה ביותר היא כמובן הבינה המלאכותית. ג'ונסון נוטה לאופטימיות. לדבריו, האנושות כבר עברה מהפכות טכנולוגיות מפחידות — פסי הייצור, המחשבים, האינטרנט — ובכל פעם ארגנה את עצמה מחדש. אם רובוטים ותוכנות יוכלו לבצע עבודות מסוימות טוב יותר מבני אדם, הוא אומר, יש לאפשר להם לעשות זאת, ואז לבנות חברה שמעריכה בני אדם בזכות מה שרק הם מסוגלים להיות: יצירתיים, מוסריים, רגשיים וחברתיים.

ווב, לעומתו, מזהירה מפני שאננות. לדבריה, הסיפור המרגיע שלפיו בני אדם תמיד מסתגלים בסוף הוא אמונה יפה — אבל מסוכנת. הבינה המלאכותית אינה עוד כלי עבודה; היא עשויה לשנות את הכלכלה, החינוך, הרפואה, הביטחון והפוליטיקה בקצב שמוסדות המדינה אינם מסוגלים לעכל. הבעיה הגדולה, לדבריה, היא לא רק הטכנולוגיה אלא קוצר הראייה של ההנהגה: איך אפשר לתכנן את 250 השנים הבאות, כאשר מנהיגים חושבים במונחים של שנה וחצי עד שנתיים קדימה בלבד?

בפילדלפיה, העיר שבה נולדה ארצות הברית, תוטמן קפסולת זמן ובה פריטים מכל 50 המדינות. היא תיפתח רק בשנת 2276, ביום העצמאות ה־500 של אמריקה. איש מהנוכחים בטקס לא יהיה שם כדי לראות מה יחשבו אזרחי העתיד על אמריקה של ימינו, אבל עצם המעשה מזכיר את הלקח של פרנקלין: אומה גדולה אינה נבחנת רק במה שהיא זוכרת מעברה, אלא גם באומץ שלה לדמיין את עתידה.