הקרב המלוכלך של אובר: כך נחקרות נפגעות התקיפה במקום התוקפים
תחקיר מקיף של "ניו יורק טיימס" חושף כיצד ענקית הנסיעות, שמצהירה כי היא פועלת למען נפגעות תקיפה מינית, משתמשת בבתי המשפט בשאלות על לבוש, חיי המין, טראומות ילדות וטיפולים נפשיים כדי להתגונן מפני אלפי תביעות שהוגשו נגדה.
האזינו לכתבה זו
הקרב המלוכלך של אובר: כך נחקרות נפגעות התקיפה במקום התוקפים
08.08.2026 17:00
סוכנויות הידיעות
הנהג כבר הודה שאנס אותה בזמן שהייתה מחוסרת הכרה. הוא נשלח לעשר שנות מאסר, והרשעתו לא הייתה נתונה עוד במחלוקת. למרות זאת, כאשר הצעירה בת ה־24 התייצבה לעדות במסגרת תביעת הרשלנות שהגישה נגד אובר, עורכי הדין של החברה הפנו את הזרקור דווקא אליה.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
הם ביקשו לדעת כמה וודקה שתתה, איזו תרופה נטלה, כמה מיליגרמים היו במנה והאם התחרטה על כך ששילבה בין השניים. אחר כך הגיעו השאלות על לבושה: איזו שמלה לבשה, האם נעלה נעלי עקב, מגפיים או נעליים שטוחות.
החקירה לא נועדה לברר מי תקף אותה. זה כבר נקבע בהליך הפלילי. מטרתה הייתה לבחון אם אובר התרשלה כאשר אפשרה לנהג, שהורשע בעבר בעבירות אלימות חמורות, להסיע נוסעות. אלא שבמקום להתמקד בהחלטות החברה, עורכת הדין מטעמה חקרה את בחירותיה האישיות של האישה בליל התקיפה.
תחקיר מקיף של העיתון ״ניו יורק טיימס״, המבוסס על אלפי עמודים של מסמכי בתי משפט, תמלילי עדויות ופרוטוקולים משפטיים, חושף פער חריף בין המסרים הציבוריים של אובר לבין השיטות שבהן היא משתמשת כדי להתגונן מפני תביעות של נפגעות תקיפה מינית.
פרופסור נורה פרימן אנגסטרום מאוניברסיטת סטנפורד תיארה את האסטרטגיה של אובר כגרסה חדשה של שיטה משפטית ישנה ומכוערת: אם האישה שתתה, נסעה לבדה, יצאה בשעה מאוחרת או אינה זוכרת כל פרט — ניתן לרמוז כי גם היא נושאת באחריות למה שאירע.
בפרסומיה ובהדרכותיה מציגה אובר את עצמה כחברה הפועלת בגישה רגישה לטראומה וממוקדת בנפגעות. החברה הפיקה סרטוני הדרכה לנהגים שבהם מודגש כי אלימות מינית לעולם אינה באשמת הקורבן, שיתפה פעולה עם ארגונים מרכזיים למאבק בתקיפות מיניות והתחייבה להעביר יותר מ־15 מיליון דולר לגופים הפועלים נגד אלימות מגדרית. נציגי השירות שלה אף הונחו לזהות ולעצור ניסיונות להאשים נפגעות.
אלא שבבתי המשפט פועלים עורכי הדין של החברה בדרך שונה לחלוטין. ביותר מ־4,000 תביעות שהוגשו נגד אובר נטען כי החברה לא הגנה כראוי על נוסעות מפני נהגים שפגעו בהן מינית. מספר התיקים היה כה גדול, עד שאלפים מהם אוחדו להליך משפטי מרוכז.
במקרים שנבדקו בתחקיר נמצא דפוס חוזר: עורכי הדין של אובר דרשו לקבל הודעות פרטיות, רשומות רפואיות, מסמכים פסיכולוגיים ויומני טיפול של התובעות. הם חיפשו פרטים על תקיפות קודמות, אלימות במשפחה, התעללות בילדות וטראומות אחרות — ולאחר מכן השתמשו במידע כדי לחקור את הנשים על חייהן האישיים ועל מצבן הנפשי.
באחד המקרים ביקשה אובר לחייב אישה לחשוף פרטים על התעללות מינית שעברה בילדותה מצד בן משפחה ומכר קרוב. במקרה אחר נשלחה תובעת לבדיקה פסיכיאטרית שנועדה לבחון תקיפות קודמות שעליהן דיווחה. אישה נוספת נשאלה אם לבשה תחתונים בליל האירוע, והאם נעשתה פעילה יותר מבחינה מינית לאחר התקיפה.
מומחים למשפט ולפגיעה מינית הזהירו כי חקירות מסוג זה עלולות לגרום לנשים לחוות מחדש את הרגעים הקשים ביותר בחייהן. מעבר לפגיעה הישירה בתובעת, עצם הידיעה שחיים שלמים ייפרשו בפני עורכי הדין והציבור עלולה להרתיע נפגעות אחרות מלהגיש תביעה, או ללחוץ עליהן להסכים לפשרה מהירה ונמוכה.
פרופסור נורה פרימן אנגסטרום מאוניברסיטת סטנפורד תיארה את האסטרטגיה כגרסה חדשה של שיטה משפטית ישנה ומכוערת: אם האישה שתתה, נסעה לבדה, יצאה בשעה מאוחרת או אינה זוכרת כל פרט — ניתן לרמוז כי גם היא נושאת באחריות למה שאירע.
אלא שדווקא כאן טמון הפער הגדול ביותר. במשך שנים שיווקה אובר את שירותיה כדרך בטוחה להגיע הביתה לאחר בילוי, במיוחד עבור מי ששתו ואינם יכולים לנהוג. הנסיבות שכעת מוצגות בבית המשפט כבחירות מסוכנות הן אותן נסיבות שבאמצעותן בנתה החברה חלק מרכזי מתדמיתה העסקית.
בעבר נהגו סנגורים לחקור נפגעות תקיפה מינית על עברן ועל מערכות היחסים שלהן. החל משנות השבעים נחקקו בארצות הברית חוקים שנועדו להגביל שימוש בעבר המיני של מתלוננות במשפטים פליליים. אלא שהתביעות נגד אובר הן תביעות אזרחיות, ובהן הכללים שונים ונטל ההוכחה נמוך יותר. כתוצאה מכך, עורכי דין יכולים לדרוש מידע אישי רחב בהרבה.
השינוי בהתנהלותה המשפטית של אובר הגיע לאחר שבשנת 2017 הצטרף לחברה טוני ווסט, המשמש כיום היועץ המשפטי הבכיר שלה. בתקופת המחאה העולמית נגד הטרדות ותקיפות מיניות ביטלה אובר את החובה להעביר תביעות כאלה לבוררות חשאית. ההחלטה אפשרה לנפגעות לפנות ישירות לבתי המשפט וזכתה לשבחים רבים.
אלא שהצעד גם פתח את הדלת לאלפי תביעות ולהוצאות משפטיות עצומות. גורמים ששוחחו עם העיתון סיפרו כי בתוך החברה התחזקה בהמשך ההבנה שמאבק תקיף בכל תיק עשוי לחסוך סכומי עתק. אובר לא מסרה מתי התקבלה ההחלטה לשנות את הקו המשפטי או מי הורה על כך.
ווסט טען כי הנחה את הצוותים המשפטיים לנהוג בנפגעות בכבוד, בחמלה ובאדיבות. לדבריו, החברה יכולה להתגונן מפני תביעות ובמקביל להתייחס לתובעות באופן אנושי. אולם מעדויות הנשים וממסמכי בית המשפט עולה כי רבות מהן חוו את החקירות כמתקפה אישית וכהמשך ישיר לפגיעה שכבר עברו.
עד כה הגיעו שלושה תיקים מסוג זה למשפט מלא. אובר ניצחה בראשון והפסידה בשניים האחרים, כאשר ההליכים עדיין נמשכים בערעור. באחד המקרים פסק חבר מושבעים פיצויים בסך 8.5 מיליון דולר לתובעת, לאחר שעורכי דינה דרשו 144 מיליון דולר.
אחת הנשים סיפרה כי במהלך המשפט הוסט הדיון מהנהג ומהאחריות של אובר אל חייה הפרטיים ואל ההחלטות שקיבלה. לדבריה, ההליך גרם לה להרגיש כי עצם הגשת התביעה הייתה טעות.
כך נחשף הפער שמציב את אובר בפני ביקורת קשה: חברה שמצהירה כי תקיפה מינית לעולם אינה אשמת הנפגעת, אך כאשר היא נדרשת לשלם את המחיר בבית המשפט — עורכי דינה בודקים שוב ושוב מה שתתה, מה לבשה ואילו טראומות נשאה עמה עוד לפני שעלתה למכונית.
