השבת עולה על גלגלים: הקורקינט מטלטל את העולם האורתודוקסי
ילדים, הורים ואפילו רבנים כבר דוהרים לבית הכנסת בפיקו־רוברטסון, במיאמי ובניו יורק על קורקינטים לא־חשמליים. התופעה מקצרת הליכות, מחברת בין קהילות ומאפשרת למשפחות לגור רחוק יותר — אך גם מציתה ויכוח הלכתי נוקב: האם מדובר בפתרון תמים, או בצעד שעלול לשנות לעד את אופייה של השבת?
האזינו לכתבה זו
השבת עולה על גלגלים: הקורקינט מטלטל את העולם האורתודוקסי
08.08.2026 19:00
סוכנויות הידיעות
לוס אנג׳לס — במשך דורות היה המראה כמעט קבוע: בשבת בבוקר נפתחות דלתות הבתים, משפחות לבושות חג יוצאות אל הרחוב, והדרך לבית הכנסת נעשית ברגל. אלא שבשכונת פיקו־רוברטסון בלוס אנג׳לס, כמו גם בקהילות אורתודוקסיות במיאמי ביץ׳ ובאזור פייב טאונס שבניו יורק, נכנס בשנים האחרונות שחקן חדש אל הרחובות השקטים של השבת — הקורקינט.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
לא קורקינט חשמלי, לא אופניים ולא כלי ממונע, אלא קורקינט הבעיטה הפשוט שמתקדם באמצעות דחיפה ברגל ונעצר בדריכה על הבלם האחורי. בשבתות אפשר לראות ילדים והורים נוסעים עליו בדרך לתפילה, לסעודות ולמפגשים משפחתיים, כשבגדי השבת והציציות מתנופפים ברוח. מה שנראה בתחילה כאופנה של ילדים הולך והופך לאמצעי תחבורה קהילתי — וכעת גם לשאלה הלכתית ותרבותית שמסעירה רבנים ומשפחות.
הסיפור, המבוסס בחלקו על כתבה נרחבת שפורסמה ב״פורוורד״, מציג תופעה שמותחת את הגבול שבין איסור מפורש לבין רוח השבת. הקורקינט אינו מפעיל מנוע, אינו צורך חשמל ואינו כולל שרשרת או מערכת הילוכים. אך דווקא משום שאין איסור ברור וחד־משמעי על השימוש בו, הוא נפל אל אזור אפור שבו כל קהילה, רב ומשפחה נדרשים להחליט היכן עובר הקו.
אילנה יורקוביץ ושני ילדיה, למשל, נסעו באחת השבתות האחרונות מביתם אל בית הכנסת בבוורלי הילס. המסלול, שאורכו כקילומטר וחצי, דרש מהם בעבר הליכה של כ־35 דקות. באמצעות הקורקינטים התקצרה הדרך כמעט במחצית. גם ביקור בבית הוריה, המרוחק יותר משלושה קילומטרים, הפך ממשימה שהמשפחה הייתה שוקלת לוותר עליה למסלול אפשרי ונגיש.
״זה מרחיב את רדיוס הקהילה״, הסבירה יורקוביץ. המשפט הקצר הזה חושף את השינוי הגדול שמסתתר מאחורי שני הגלגלים הקטנים. כאשר אפשר לעבור מרחק גדול יותר בזמן קצר יותר, בית הכנסת, החברים וסעודת השבת כבר אינם חייבים להימצא במרחק הליכה קצר. הקורקינט משנה למעשה את המפה של החיים האורתודוקסיים.
עבור משפחות צעירות בפיקו־רוברטסון, מדובר גם בסיפור של דיור. מחירי הבתים בלב השכונה היהודית דוחקים משפחות רבות אל שוליה, הרחק מבתי הכנסת המרכזיים. משפחת יורקוביץ עברה לפני כעשור דרומה, בין השאר בשל האפשרות למצוא שם בית במחיר נגיש יותר. משפחות נוספות עשו את אותו הדבר, והקהילה התרחבה אל אזורים שהיו בעבר רחוקים מדי עבור שומרי שבת.
בעולם שבו המכונית אינה אפשרות בשבת, המרחק מבית הכנסת הוא שיקול מכריע בבחירת בית. אלא שהקורקינט משנה את החישוב. משפחה שיכולה לעבור כמה קילומטרים במהירות יחסית אינה חייבת עוד להתחרות על כל בית הנמצא במרחק של עשר דקות הליכה מהקהילה. כלי שנראה כמו צעצוע לילדים עשוי אפוא להשפיע גם על מחירי הנדל״ן, על גבולות השכונה ועל האופן שבו קהילות אורתודוקסיות מתפתחות.
גם החום משחק תפקיד. הליכה ממושכת ברחובות לוס אנג׳לס, במיוחד בבגדי שבת ובחודשי הקיץ, עלולה להיות קשה לילדים, למבוגרים ולמשפחות עם תינוקות. הקורקינט אינו מבטל את החום, אך הוא מקצר את הזמן שבו נחשפים אליו והופך מסלולים ארוכים לנסבלים יותר.
מעל התופעה כולה מרחפת תשתית הלכתית חיונית: העירוב. העירוב מאפשר ליהודים שומרי מצוות לטלטל חפצים באזורים הכלולים בו, ובהם מפתחות, עגלות ילדים ותרופות. אזור לוס אנג׳לס כולל כמה עירובים המכסים קהילות יהודיות כמו פיקו־רוברטסון, בוורלי הילס, הנקוק פארק, וסט הוליווד ווסטווד. בלעדיהם, עצם הוצאת הקורקינט לרחוב הייתה מעוררת קושי נוסף הקשור לטלטולו ברשות הרבים.
אבל גם כאשר יש עירוב, השאלה המרכזית נותרת פתוחה: האם ראוי לרכוב בשבת?
הדיון אינו מתמקד בדרך כלל באחת מל״ט אבות המלאכה האסורות, אלא במושג ההלכתי ״עובדין דחול״ — מעשים המזוהים עם ימות החול ועלולים לפגוע באווירת השבת גם כאשר אינם אסורים במפורש. השבת אינה אמורה להיות רק יום שבו נמנעים מהפעלת חשמל ומעבודה. היא נועדה ליצור קצב אחר, איטי ושקט יותר, ולהרחיק את האדם מן המרוץ המאפיין את ששת ימי המעשה.
רבנים רבים שדנו בנושא בשנים האחרונות הסתייגו מהפיכת הקורקינט לאמצעי תחבורה רגיל בשבת. החשש אינו רק מתקלה מכנית או מהצורך בתיקון הכלי, אלא מהאפשרות שהרחובות בשבת יתחילו להיראות ולהרגיש כמו הרחובות ביום חול. מנגד, קיימות גם תשובות הלכתיות המתירות שימוש בקורקינט רגיל בתנאים מסוימים, דבר שממחיש כי אין בנושא עמדה אורתודוקסית אחידה לחלוטין.
רב מפיקו־רוברטסון, שביקש שלא להזדהות, ניסה למנוע את השימוש בקורקינטים בבית הכנסת שלו. הוא השווה את התהליך להחלטת התנועה הקונסרבטיבית בשנת 1950 להתיר נסיעה במכונית בשבת לצורך הגעה לבית הכנסת. ההיתר נועד במקור לשמר את הקשר לקהילה, אך מבקריו טענו כי הוא האיץ את התרחקות המשפחות זו מזו ושינה את אופייה של השבת.
הרב אריה לייבוביץ, ראש ישיבה באוניברסיטת ישיבה, סיפר כי בעבר אסר על בנו להשתמש בקורקינט בשבת. אלא שאז הגיעו לשכונה משפחות רבות מן הקהילה הישיבתית, והקורקינטים הופיעו בכל מקום — לא רק אצל ילדים, אלא גם אצל מבוגרים. לדבריו, הורים בבית הכנסת החלו לשאול כיצד אפשר לאסור על ילדיהם לעשות דבר שכל חבריהם עושים לעיניהם.
יש גם פוסקים המקלים יותר. הרב יוסף צבי רימון, מחשובי פוסקי ההלכה בציונות הדתית, מבחין בין ילדים הרוכבים להנאתם לבין שימוש בקורקינט כאמצעי תחבורה מובהק. לפי העמדה שהובאה ב״פורוורד״, כאשר משפחה מתגוררת רחוק מבית הכנסת והכלי מסייע לה להגיע לתפילה, ניתן למצוא בסיס להקל גם למבוגרים. הרב רימון מוכר כפוסק העוסק ביישום ההלכה במציאות המודרנית, ומשמש בין השאר כרב האזורי של גוש עציון וכנשיא תנועת המזרחי העולמית.
אלא שההקלה המעשית אינה פותרת את השאלה העקרונית. אם קורקינט מותר מפני שהוא מסייע להגיע לבית הכנסת, מה יקרה כאשר הוא ישמש גם לביקור חברים, למעבר בין סעודות או לקיצור כל הליכה שאינה נוחה? ואם הקורקינט נעשה חלק שגרתי מן השבת, האם בעתיד תופיע דרישה להכשיר אמצעי תחבורה נוספים?
רב מפיקו־רוברטסון, שביקש שלא להזדהות, ניסה למנוע את השימוש בקורקינטים בבית הכנסת שלו. הוא השווה את התהליך להחלטת התנועה הקונסרבטיבית בשנת 1950 להתיר נסיעה במכונית בשבת לצורך הגעה לבית הכנסת. ההיתר נועד במקור לשמר את הקשר לקהילה, אך מבקריו טענו כי הוא האיץ את התרחקות המשפחות זו מזו ושינה את אופייה של השבת.
ההשוואה חריפה, אך היא נוגעת בלב החשש. הקורקינט רחוק מאוד ממכונית: אין בו מנוע, דלק או מערכת חשמלית, והוא אינו מאפשר נסיעות של עשרות קילומטרים. ובכל זאת, הוא עשוי להיות הצעד הראשון בדרך שבה המרחק מפסיק להיות מגבלה מרכזית בחיי השבת.
רבים מן המשתמשים אינם רואים בעצמם פורצי גדר. מבחינתם, מדובר בכלי פשוט המאפשר לילדים להגיע לתפילה בלי להתלונן, למשפחות לבקר קרובים ולהורים מבוגרים להימנע מהליכה ממושכת בחום. אילנה יורקוביץ אמרה כי הניחה שאילו הייתה בעיה הלכתית ממשית, רבני הקהילה כבר היו מתייחסים אליה באופן חד וברור.
הרב יוסף קנפסקי, מבכירי הרבנים בפיקו־רוברטסון, הציג את השאלה במונחים רחבים יותר. הוא הזכיר את הציווי שנאמר לבני ישראל במדבר שלא לצאת ללקוט מן בשבת: ״שבו איש תחתיו״. לדבריו, האדם המודרני רגיל למלא כל שעה בתנועה, במשימות וביעדים. השבת, לעומת זאת, דורשת ממנו לעצור.
זהו אולי הטיעון החזק ביותר של המתנגדים. הבעיה אינה בהכרח שהרכיבה נראית כמו מעשה של חול, אלא שהקורקינט מאפשר להביא אל השבת את החרדה המודרנית מפני זמן מבוזבז. במקום לקבל את ההליכה הארוכה כחלק מן היום, האדם מחפש שוב כיצד להגיע מהר יותר, להספיק יותר ולבקר ביותר מקומות.
ומנגד, התומכים יכולים לטעון כי דווקא הקורקינט מחזק את השבת: הוא מביא ילדים לבית הכנסת, מאפשר למשפחות להתארח יחד ומונע מאנשים להישאר בבית בגלל המרחק או החום. מבחינתם, אין כאן בריחה מן השבת אלא דרך להשתתף בה באופן מלא יותר.
כך הפך הקורקינט הפשוט לסמל של ויכוח גדול בהרבה משני גלגליו: האם השבת נועדה להישמר באמצעות גבולות קבועים שאינם משתנים, או שמא היא יכולה להסתגל למציאות העירונית, למחירי הדיור ולצורכי המשפחה המודרנית מבלי לאבד את נשמתה.
בינתיים, ברחובות פיקו־רוברטסון, הוויכוח כבר אינו תיאורטי. מדי שבת בבוקר נשמעים גלגלים קטנים על המדרכות, ילדים חולפים במהירות על פני ההולכים ורבנים נדרשים להחליט אם לעצור את התופעה — או להכיר בכך שהשבת האורתודוקסית כבר החלה לנוע
