מרילנד: היהודים מסרבים להתפרק מנשקם - הקרב על האקדחים בבתי הכנסת עולה לבית המשפט

סילבר ספרינג, מרילנד — בכל שבת הוא עושה את אותו הדבר: מתלבש לתפילה, יוצא לבית הכנסת ולוקח איתו גם אקדח. עכשיו, לפי תקנה חדשה של מחוז מונטגומרי, המעשה הזה עלול להפוך אותו לעבריין. אלא שמתנדב האבטחה היהודי האורתודוקסי שדיבר עם סוכנות הידיעות היהודית ג'יי־אן־אס אינו מתכוון לשנות את מנהגו.

"עדיף שישפטו אותי שנים־עשר מאשר שיישאו אותי שישה", אמר, תוך שימוש בביטוי אמריקאי מוכר שמשמעותו פשוטה ואכזרית: עדיף לעמוד למשפט בפני חבר מושבעים בן 12 איש מאשר להיהרג ולהישא בארון בידי שישה נושאי מיטה. מבחינתו, ההתנגשות בין החוק לבין תחושת הביטחון האישי כבר הוכרעה. "אנחנו ממשיכים לשאת נשק", אמר. "זה נשאר נכון, למרות מאמציו הטובים ביותר של מחוז מונטגומרי".

התקנה שעליה הוא מדבר נחתמה ב־27 ביולי בידי מארק אלריך, ראש הרשות המבצעת של מחוז מונטגומרי. היא אוסרת החזקת נשק בתוך בתי תפילה וגם בטווח של כ־100 מטרים מהם, כחלק ממדיניות רחבה יותר להגבלת נשק במקומות ציבוריים רגישים. אלא שבקהילה היהודית האורתודוקסית בסילבר ספרינג, שבה מתנדבים חמושים הפכו בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד ממערך האבטחה של בתי הכנסת, האיסור התקבל לא כהגנה אלא כאיום.

מבחינת המתנדבים, השאלה איננה אידיאולוגית. הם אינם רואים בעצמם פעילי זכויות נשק, אלא קו הגנה ראשון. בשנים שבהן בתי כנסת ברחבי ארצות הברית הפכו ליעדים לאיומים, השחתות ולעיתים גם לפיגועים קטלניים, רבים מהם משוכנעים שלא ניתן להסתפק במצלמות, בדלת נעולה או בשוטר שמגיע רק לאחר שהאירוע כבר התחיל.

מבחינת המתנדבים, השאלה איננה אידיאולוגית. הם אינם רואים בעצמם פעילי זכויות נשק, אלא קו הגנה ראשון. בשנים שבהן בתי כנסת ברחבי ארצות הברית הפכו ליעדים לאיומים, השחתות ולעיתים גם לפיגועים קטלניים, רבים מהם משוכנעים שלא ניתן להסתפק במצלמות, בדלת נעולה או בשוטר שמגיע רק לאחר שהאירוע כבר התחיל.

אחד המתנדבים סיפר כי למרות התקנה, הוא הגיע בשבת לבית הכנסת עם נשקו כרגיל. מתנדב אחר עשה אותו הדבר בבית כנסת אחר, ואף דאג ליידע את השוטר שאינו במדים שהקהילה שכרה לצורכי אבטחה. "השוטר ידע שיש לי נשק, כי אני לא מרגיש בנוח שהוא לא יידע", סיפר. לדבריו, העובדה שהשוטר לא התנגד חיזקה את התחושה בקרב המתנדבים שהאכיפה בפועל תהיה מוגבלת מאוד.

ואכן, גם משטרת מחוז מונטגומרי משדרת מסר זהיר. דגן ברטלס, קצין המידע של המשטרה, אמר כי התקנה תיאכף "באותו אופן שבו אנו אוכפים כל חוק אחר". אם תתקבל תלונה, המשטרה תטפל בה. עם זאת, הוא הדגיש כי השוטרים לא מתכוונים לעמוד בכניסה לבתי כנסת או כנסיות ולחפש נשק על גופם של המתפללים.

הפער הזה — בין איסור חד־משמעי על הנייר לבין אכיפה שאינה יזומה — יצר מציאות אפורה. מבחינה משפטית, הנשק אסור. מבחינה מעשית, רוב המתנדבים ממשיכים להגיע איתו. בחלק מבתי הכנסת, לפי העדויות, רק אדם אחד או שניים בחרו להשאיר את האקדח בבית.

אחד מהם, כך סיפר מתנדב, פשוט לא רצה לקחת את הסיכון. "הוא לא רצה שמישהו יאמר שהוא אינו מציית לחוק", אמר. מבחינתו, האפשרות של הסתבכות משפטית הייתה כבדה יותר מהחשש הביטחוני. עבור אחרים, המשוואה הפוכה לחלוטין.

המתנדב השני תיאר עד כמה ההחלטה לשאת נשק אינה מובנת מאליה גם בתוך המשפחה שלו. הוריו, ניצולי שואה, לא אהבו את העובדה שרכש אקדח. אבל לדבריו, מה שהטריד אותם יותר היה עצם העובדה שהוא חי בתקופה שבה יהודים שוב מרגישים שהם זקוקים לנשק כדי להגן על עצמם.

"המצב רק ממשיך להחמיר", אמר. "יש מעשי אלימות אנטישמיים בכל מקום. אנחנו פגיעים. החוקים האלה אינם מאפשרים לנו להגן על עצמנו ועל הקהילות שלנו בנסיבות כאלה".

המשפט הזה מסביר מדוע העימות במרילנד חורג בהרבה מוויכוח רגיל על נשק. עבור המתנדבים, הסוגיה מחוברת ישירות לזיכרון היסטורי ולפחד עכשווי. הם רואים את עצמם כחלק מדור של יהודים שמסרב להיות תלוי לחלוטין באחרים להגנתו. עבור המחוז, לעומת זאת, אותו נשק שמבחינתם הוא אמצעי הגנה הוא בדיוק הדבר שהרשויות מבקשות להרחיק ממקומות שבהם מתכנסים אנשים רבים.

העימות הזה כבר עבר במהירות מן הרחוב לאולם בית המשפט. משרד המשפטים של ארצות הברית תבע את מחוז מונטגומרי והגיש 11 תצהירים של תושבים המבקשים לשאת נשק לצורך הגנה בעת תפילה. בתצהירים נטען כי התקנה הותירה אותם "חסרי הגנה מול תוקפים חמושים".

זו אינה התביעה היחידה. המרכז היהודי של סילבר ספרינג הגיש תביעה נפרדת ב־30 ביולי, והארגון "מרילנד שאל אישו", הפועל למען זכויות נשיאת נשק במדינה, הגיש כתב תביעה נוסף בן 44 עמודים ביום שבו נחתמה התקנה. בסך הכול, שלוש תביעות שונות תוקפות את אותו איסור.

במרכז היהודי של סילבר ספרינג ביקשו מבית המשפט להתערב במהירות, אך השופט לא מיהר לעשות זאת. לפי הרב מנשה שפירא, אחד התובעים, בית המשפט לא השתכנע בשלב זה שמדובר במקרה שמחייב הכרעה מיידית, והעניק למחוז עד 17 באוגוסט להציע לוח זמנים להמשך ההתדיינות.

שפירא חולק בחריפות על התפיסה שאין דחיפות. לדבריו, שאלת ביטחונם של יהודים בזמן תפילה אינה יכולה להיחשב עניין שיכול להמתין בנחת, במיוחד לאחר גל האנטישמיות שהתחזק מאז מתקפת 7 באוקטובר.

מכאן בדיוק נובעת המחלוקת הגדולה. מצד אחד ניצב מחוז שמבקש לצמצם את נוכחות הנשק במרחב הציבורי, במיוחד סביב מוסדות רגישים כמו בתי תפילה. מבחינתו, יותר כלי נשק אינם בהכרח מתכון ליותר ביטחון. מצד שני ניצבים מתנדבים יהודים שמאמינים כי בית כנסת ללא אנשים חמושים הוא מקום פגיע יותר, לא פחות.

הוויכוח האמריקאי על נשק בדרך כלל מתנהל במונחים של התיקון השני לחוקה, זכויות פרט, אלימות בנשק ומדיניות ציבורית. בסילבר ספרינג הוא קיבל ממד אחר. כאן מדובר גם בשאלה מי אחראי לביטחונה של קהילה יהודית כאשר היא מרגישה מאוימת.

האם המדינה? המשטרה? חברת אבטחה פרטית? או המתפלל עצמו שיושב בשורה השלישית עם אקדח מוסתר?

גם בתוך הקהילה אין תשובה אחידה. יש מי שמעדיפים להישמע לחוק ולהשאיר את הנשק בבית. אחרים מעדיפים להסתכן במעצר. מה שמאחד אותם הוא העובדה שהשאלה כבר אינה תאורטית. כל שבת בבוקר היא מחייבת החלטה ממשית: להיכנס לבית הכנסת חמוש או לא.

מבחינת הרשויות, התקנה אמורה ליצור מרחב בטוח יותר. מבחינת המתנגדים, היא עושה בדיוק את ההפך: היא יוצרת אזור שבו תוקף פוטנציאלי יכול להניח שאנשים שומרי חוק יהיו בלתי חמושים.

זהו גם הטיעון שעומד במרכז ההליך המשפטי. התובעים אינם טוענים רק לזכות כללית לשאת נשק. הם טוענים כי כאשר מדובר בבית תפילה שנמצא תחת איום פוטנציאלי, האיסור פוגע ישירות ביכולת ההגנה העצמית של הקהילה.

המחוז, מנגד, יצטרך להסביר בבית המשפט מדוע האיסור נחוץ, כיצד הוא משתלב עם החוק החוקתי והאם הוא מצומצם מספיק כדי לעמוד בביקורת שיפוטית. ההכרעה עשויה להיות משמעותית הרבה מעבר למרילנד, משום שמדינות ומחוזות נוספים בארצות הברית מתמודדים עם אותה שאלה: עד כמה מותר להגביל נשק במקומות שמוגדרים "רגישים", ומה קורה כאשר אותם מקומות עצמם מרגישים מאוימים.

עבור קהילות יהודיות, הדיון הזה נעשה חריף במיוחד בשנים האחרונות. בתי כנסת משקיעים יותר באבטחה, מתקינים מצלמות, שוכרים שוטרים ומכשירים מתנדבים. מה שהיה פעם חריג הפך במקומות רבים לשגרה: מתפללים מתפללים, ילדים משחקים בחצר, ובכניסה עומד אדם שמסתכל לא רק על סידור התפילה אלא גם על מי שנכנס בדלת.

וכאן, בסילבר ספרינג, המדינה אומרת לאותו אדם להשאיר את האקדח בבית.

הוא מצדו אומר שהוא לא מתכוון לעשות זאת.

המשפט "עדיף שישפטו אותי שנים־עשר מאשר שיישאו אותי שישה" נשמע אולי כמו קלישאה אמריקאית קשוחה, אבל בתוך בתי הכנסת של מחוז מונטגומרי הוא הפך בימים אלה להצהרת כוונות. מבחינת אותם מתנדבים, האפשרות לעמוד יום אחד מול שופט מפחידה פחות מהאפשרות לעמוד חסרי נשק מול תוקף.

בתי המשפט יקבעו בסופו של דבר אם המחוז רשאי לאסור עליהם לשאת אקדח.

עד אז, מדי שבת, ההכרעה כבר מתקבלת מחדש בפתח בית הכנסת: חלק משאירים את הנשק בבית — ואחרים ממשיכים להיכנס איתו.