עשרות גנים, מאות מליוני דולר הפסדים: האימפריה שהתמוטטה על ההורים

במשך שנים זה נראה כמו אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים בעולם החינוך הפרטי בארצות הברית. רשת גיידפוסט מונטסורי (Guidepost Montessori) לקחה שיטת חינוך בת יותר ממאה שנה וחיברה אותה למודל הצמיחה של עמק הסיליקון: הון ממשקיעים, פתיחת סניפים בקצב מסחרר ושאיפה לבנות רשת ארצית שתשנה את הדרך שבה אמריקאים מחנכים את ילדיהם הקטנים.

בשיאה הפעילה הרשת כ־150 מוסדות, שירתה אלפי משפחות ברחבי ארצות הברית ומשכה משקיעים שהזרימו לחברה האם, הייר גראונד אדוקיישן (Higher Ground Education), כ־335 מיליון דולר. ב־2022 כבר הוערכה החברה בכמיליארד דולר.

אלא שמאחורי הצמיחה המסחררת הלך ונבנה בור כספי עצום.

עד שהחברה הגיעה לבית המשפט לפשיטות רגל, הצטברו הפסדיה לכ־440 מיליון דולר. כ־60 מוסדות נסגרו, ומסמכי ההליך הצביעו גם על התחייבויות של מאות מיליוני דולרים בגין חוזי שכירות.

החזון להפוך את מונטסורי למותג חינוך ארצי הפך למרוץ לפתיחת עוד ועוד מוסדות - גם כאשר חלק מהמוסדות הקיימים עדיין לא הצליחו לעמוד כלכלית על הרגליים.

תחקיר נרחב של הניו יורק טיימס, שהתבסס על ראיונות עם יותר משני תריסר עובדים, מנהלים, מורים והורים, מתאר כיצד החזון להפוך את מונטסורי למותג חינוך ארצי הפך למרוץ לפתיחת עוד ועוד מוסדות - גם כאשר חלק מהמוסדות הקיימים עדיין לא הצליחו לעמוד כלכלית על הרגליים.

כמה עובדים לשעבר השתמשו בתיאור חריף במיוחד. שבעה מהם אמרו לעיתון, בנפרד, כי המבנה העסקי הזכיר להם פירמידה. בתוך החברה, סיפר אחד העובדים לשעבר, היה מי שכינה אותו "הפונזי של מונטסורי".

חשוב להדגיש: זו אינה קביעה של בית משפט שהחברה הפעילה הונאת פונזי, אלא תיאור שבו השתמשו עובדים לשעבר כדי להסביר כיצד ראו את מודל הצמיחה והמימון.

האיש שעמד מאחורי החזון היה ריי גירן, קנדי שהגיע לעולם המונטסורי בתחילת שנות האלפיים. לאחר שעבד ברשת חינוך אחרת בקליפורניה, הוא ואשתו הקימו ב־2016 את הייר גראונד והחלו לפתוח את בתי הספר של גיידפוסט.

הצמיחה הייתה מסחררת. בתוך כשלוש שנים כבר הפעילה גיידפוסט 27 מוסדות.

ההצעה להורים הייתה מפתה: לקבל את סביבת הלימודים המזוהה עם שיטת מונטסורי, אבל עם שעות פעילות שמתאימות למשפחה אמריקאית שבה שני ההורים עובדים.

המחיר היה בהתאם.

בכמה מהסניפים שילמו משפחות אלפי דולרים בחודש. אם לשני ילדים באורגון סיפרה לטיימס כי שילמה כ־4,000 דולר בחודש עבור המסגרות של ילדיה. במקומות מסוימים נוצרו אפילו רשימות המתנה.

אבל מאחורי כל גן חדש הסתתרה בעיה עסקית פשוטה: טיפול בילדים קטנים הוא עסק יקר מאוד.

צריך לשכור מבנה, לשפץ אותו, לקנות ציוד וריהוט, להעסיק מנהלים ומורים ולעמוד בדרישות מחמירות של יחס בין מספר אנשי הצוות למספר הילדים. ומעל הכול - גן חדש אינו מתמלא ביום הראשון.

לכן מוסד חדש יכול להפסיד כסף במשך חודשים ואף שנים לפני שהוא מגיע למספר הילדים שמאפשר לו להתאזן.

החברה מצאה דרך לממן חלק מההתרחבות. כאשר חתמה על חוזי שכירות חדשים, היא קיבלה במקרים רבים מבעלי הנכסים סכומים גדולים מראש לצורך התאמת המבנים והשיפוצים. לעיתים הגיעו הסכומים למאות אלפי דולרים ואף יותר. בתמורה התחייבה החברה לתשלומי שכירות עתידיים.

כל עוד נפתחו מוסדות חדשים, נכנס כסף חדש.

אבל כדי שהשיטה תחזיק מעמד לאורך זמן, הגנים שכבר נפתחו היו צריכים להתמלא בילדים ולהתחיל לייצר מספיק הכנסות.

וזה לא תמיד קרה.

כאשר מגפת הקורונה טלטלה את ענף הטיפול בילדים ב־2020, מוסדות רבים סבלו מתפוסה נמוכה. עד סוף אותה שנה כבר צברה החברה הפסדים של כ־55 מיליון דולר.

במקום לבלום, גיידפוסט המשיכה להתרחב.

ב־2020 נפתחו 33 מוסדות נוספים. בשנה שלאחר מכן נוספו עוד 21. ההפסדים המצטברים טיפסו לכ־155 מיליון דולר.

מבחינת גירן, דווקא משבר הקורונה יצר הזדמנות. מעונות וגני ילדים רבים ברחבי ארצות הברית נסגרו, והורים התקשו למצוא מסגרות. הוא האמין שגיידפוסט יכולה להיכנס לחלל שנוצר ולהשתלט על נתח גדול יותר מהשוק.

גם המשקיעים האמינו.

החברה גייסה עוד כ־100 מיליון דולר, ובתחילת 2022 קיבלה הערכת שווי של כמיליארד דולר. עד 2023 נפתחו עוד עשרות מוסדות.

אלא שההפסדים המשיכו להיערם.

בסוף 2023 הם כבר הגיעו לכ־365 מיליון דולר.

במקביל השתנה שוק העבודה. המחסור בעובדים לאחר הקורונה העלה את עלויות השכר, בעוד המשקיעים החלו ללחוץ על החברה לצמצם הוצאות.

גם בתוך הגנים החלו לצוץ בעיות.

גיידפוסט הקימה תוכנית הכשרה משלה שאפשרה לה לגייס עובדים ללא ניסיון קודם בשיטת מונטסורי ולהכשיר אותם תוך כדי עבודה. התוכנית הייתה מוסמכת, אך עובדים לשעבר סיפרו כי בחלק מהמקרים עומס העבודה לא אפשר להם להשלים את ההכשרה כמתוכנן.

מורה לשעבר באורנג' קאונטי סיפר לטיימס כי התקבל לעבודה ב־2019 בשכר של 19.50 דולר לשעה, אף שלא היה לו ניסיון קודם בטיפול בילדים קטנים. לדבריו, כבר ביומו הראשון הוצב בחדר עם ילדים בני שנתיים וחצי עד חמש.

עובדים לשעבר בכמה מדינות טענו גם כי בחלק מהמקרים נוצר מחסור בכוח אדם. החברה ומייסדה חלקו על הטענות שלפיהן בתי הספר לא קיבלו את המשאבים הדרושים.

גם חלק מההורים החלו לעזוב. לפי מסמכים פנימיים שצוטטו בתחקיר, במהלך 2023 כ־15% ממשפחות גיידפוסט הוציאו את ילדיהן בתוך 90 יום בלבד ממועד ההרשמה.

ואז הגיע רגע השבירה.

ב־2024 החלו להסתיים בהדרגה התנאים הנוחים שקיבלה החברה מבעלי הנכסים. ההכנסות מפתיחת מוסדות חדשים כבר לא הספיקו להתמודד עם ההתחייבויות שהצטברו.

באוגוסט אותה שנה הפסיקה החברה לשלם שכר דירה בכל בתי הספר שלה, לפי התחקיר. בעלי נכסים בווירג'יניה ובטקסס החליפו מנעולים, מוסדות נסגרו ללא התראה מספקת ובעלי נכסים אחרים פנו לבתי המשפט.

מנהלים בכירים החלו לעזוב.

בפברואר 2025 עזבו גם בני הזוג גירן את החברה.

ארבעה חודשים לאחר מכן הגישה הייר גראונד בקשה להגנה מפני נושים במסגרת פרק 11 של חוק פשיטות הרגל האמריקאי.

עד אז הגיעו ההפסדים המצטברים לכ־440 מיליון דולר.

אבל המספרים העצומים מספרים רק חלק מהסיפור. עבור ההורים, הקריסה הייתה הרבה יותר פשוטה: בבוקר אחד הם גילו שאין להם איפה להשאיר את הילדים.

באורגון קיבלו משפחות ביום ראשון אחר הצהריים הודעה שהמוסד של ילדיהן נסגר. ליד מילווקי, ויסקונסין, הודיעה גיידפוסט תחילה שהגן ייסגר בעוד חמישה שבועות. בעקבות ההודעה עזבו כל כך הרבה אנשי צוות, שהמקום הצליח להמשיך לפעול רק עוד שלושה ימים.

אחד ההורים, ג'ייק בויד, הגיע עם בנו בן חמישה חודשים וגילה שאין לו עוד גן.

הוא ואשתו ניסו למצוא במשך חודשים מסגרת אחרת, אך המקומות בסביבה היו מלאים. בסופו של דבר נאלצו האמהות שלהם להגיע בתורות כדי לשמור על התינוק ולאפשר לבני הזוג להמשיך לעבוד.

גם בקליפורניה מצאו את עצמם הורים מול מציאות חדשה.

חלק מהמוסדות עברו לבעלות חדשה. במקרה של כמה מהתוכניות לתלמידים גדולים יותר, נכנסה לתמונה רשת פרטית אחרת המבוססת במידה רבה על למידה באמצעות בינה מלאכותית. אם אחת סיפרה כי הוצע לה להעביר את שני ילדיה למסגרת החדשה במחיר של 50 אלף דולר בשנה לכל ילד.

היא סירבה.

עם זאת, קריסתה של החברה האם אינה אומרת שכל גני גיידפוסט נעלמו.

יותר מ־80 מוסדות עברו לישות חדשה בשם גיידפוסט גלובל אדוקיישן. החברה החדשה מדגישה כי היא עצמאית מהחברה הקודמת, עם בעלות, הנהלה ומימון נפרדים. לדבריה, כ־8,000 מתוך כ־10,000 הילדים שהיו ברשת המשיכו ללמוד ללא הפרעה, בעוד כ־2,000 עברו למסגרות אחרות.

גם החברה האם יצאה בסופו של דבר מהליך פשיטת הרגל.

גירן מצדו דוחה בתוקף את הטענה שהמודל שבנה היה תרמית. הוא אמר לטיימס כי אפשר לבקר את אסטרטגיית ההתרחבות ואת דרך המימון, אך טען שבנה מודל עסקי יוצא דופן שלא הובן כראוי ודחה טענות להתנהלות בלתי חוקית או זדונית.

והוא גם לא עזב את עולם החינוך.

זמן קצר לאחר פרישתם מהחברה רכשו גירן ואשתו נכס באזור טקסס היל קאנטרי והקימו בו בית ספר קטן חדש. שכר הלימוד עומד על כ־23 אלף דולר בשנה.

לדברי אשתו, הפעם אין להם תוכניות לבנות שוב אימפריה של מאות מוסדות.

אבל כאשר הטיימס שאל את גירן על העתיד, התברר שהשאיפה הגדולה עדיין קיימת.

"אנחנו עוד נחזור", אמר. "יש לנו עולם להציל".

וזה אולי המשפט שמסכם בצורה הטובה ביותר את סיפורה של גיידפוסט: חברה שהתחילה עם שאיפה לשנות את החינוך האמריקאי, גייסה מאות מיליוני דולרים, פתחה כ־150 מוסדות והגיעה בשיאה להערכת שווי של כמיליארד דולר.

בסוף, החברה האם הגיעה לבית המשפט לפשיטות רגל לאחר שצברה הפסדים של כ־440 מיליון דולר.

והמחיר לא נמדד רק בדולרים.

עבור אלפי הורים, הוא נמדד בשאלה הרבה יותר יומיומית ודחופה: מי ישמור מחר בבוקר על הילד?