הספר שמאשים את ביידן בגלל ישראל: הסודות מהבית הלבן אחרי 7 באוקטובר

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

הספר, "Crossing the Red Line: Biden, His Advisors, and Israel's War in Gaza" - "חציית הקו האדום: ביידן, יועציו והמלחמה של ישראל בעזה" - נכתב בידי העיתונאי אכבר שאהיד אחמד. הוא בן 368 עמודים ויוצא היום בהוצאת נורטון. אחמד, יליד קראצ'י ובוגר ייל, סיקר במשך שנים את מדיניות החוץ האמריקאית וכיום משמש כתב דיפלומטי בוושינגטון.

אנשי הבית הלבן ראו בישראל אחרי 7 באוקטובר מדינה בעלת ברית שספגה מתקפת טרור חסרת תקדים ונדרשה להתמודד עם ארגון חמוש שהמשיך להחזיק חטופים בעזה. מכאן גם נבעה התנגדותו של ביידן, למרות המחלוקות הקשות שהתפתחו בהמשך עם בנימין נתניהו, לנתק את התמיכה הצבאית בישראל.

כבר מתיאור הספר של המו"ל ברור שזו אינה כרוניקה ניטרלית של המלחמה. נורטון משווקת אותו כחשבון נפש חריף עם ממשל ביידן וטוענת כי התמיכה האמריקאית בישראל תרמה לשפיכות הדמים בעזה. אחמד עצמו מציג את מדיניות ביידן ככישלון מוסרי ומדיני. אלה הן טענות המחבר והמו"ל, והן שנויות במחלוקת - בוודאי בישראל, שטענה לאורך המלחמה כי היא מנהלת מערכה נגד חמאס לאחר מתקפת 7 באוקטובר ולא מלחמה נגד האוכלוסייה הפלסטינית.

ההקשר הזה חשוב במיוחד מפני שהספר מתחיל בנקודה שקל לאבד בתוך הוויכוח שהתפתח לאחר מכן: 7 באוקטובר.

מתקפת חמאס והארגונים שהצטרפו אליו חוללה זעזוע עמוק גם בוושינגטון. עבור ביידן ואנשיו, ישראל לא פתחה את המלחמה בעזה בחלל ריק. היא יצאה אליה לאחר שמחבלי חמאס וארגונים נוספים פרצו ליישובים ולבסיסים בדרום ישראל, רצחו כ־1,200 בני אדם וחטפו 251 בני אדם לעזה.

הספר מראה עד כמה האירוע הזה עיצב את החשיבה במעגל המצומצם שסביב הנשיא.

לפי סקירת הספר בניו יורק טיימס, מדיניות ישראל של הבית הלבן עוצבה בעיקר בידי ארבעה אנשים: ביידן עצמו, מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן וברט מקגורק, שהיה האיש המרכזי של המועצה לביטחון לאומי לענייני המזרח התיכון.

הם לא ראו בחמאס עוד שחקן בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בלינקן השווה את ממדי 7 באוקטובר, ביחס לגודל אוכלוסיית ישראל, לפיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית. סאליבן השווה את חמאס לדאעש. מקגורק הגיע לדיונים לאחר שנים שבהן עסק במלחמה האמריקאית בארגון המדינה האסלאמית.

מבחינת אחמד, הרקע הזה היה חלק מהבעיה: הוא טוען שאנשי ביידן השליכו על עזה את תפיסת "המלחמה בטרור" האמריקאית שלאחר 11 בספטמבר.

אבל עבור ישראלים אפשר לקרוא את אותו תיאור גם בהקשר אחר. אנשי הבית הלבן ראו מדינה בעלת ברית שספגה מתקפת טרור חסרת תקדים ונדרשה להתמודד עם ארגון חמוש שהמשיך להחזיק חטופים בעזה. מכאן גם נבעה התנגדותו של ביידן, למרות המחלוקות הקשות שהתפתחו בהמשך עם בנימין נתניהו, לנתק את התמיכה הצבאית בישראל.

אחד הגילויים המסקרנים בספר ממחיש עד כמה היה ביידן מעורב אישית בשמירת צינור הנשק פתוח.

הסנאטור ברני סנדרס, יהודי ואחד המבקרים החריפים ביותר של ישראל בקונגרס במהלך המלחמה, ניסה לקדם מהלכים שנועדו לעצור מכירות נשק מסוימות לישראל. לפי אחמד, ביידן התקשר אליו אישית בניסיון למנוע או לעכב את המהלך.

המחבר מציג את ההתערבות הזו באופן ביקורתי ואף טוען שביידן מסר לסנדרס מידע מטעה במהלך השיחה. מדובר בטענה משמעותית שדורשת ראיות נוספות כדי לקבוע בדיוק מה נאמר ומה ידע הנשיא באותו זמן.

אבל מבחינת ישראל יש כאן גילוי חשוב אחר: גם בשלב שבו המחאה נגד המלחמה כבר חדרה עמוק לתוך המפלגה הדמוקרטית, ביידן עצמו היה מוכן להתערב כדי להגן על המשך אספקת הנשק לישראל.

וזה בדיוק הוויכוח שעובר כחוט השני לאורך הספר.

אחמד רואה בהחלטות הללו ראיה לכך שביידן נתן לישראל חופש פעולה רחב מדי. מנגד, השאלה שעמדה בפני הבית הלבן הייתה קשה בהרבה מהאופן שבו היא מוצגת לעיתים בדיון הציבורי: האם ארצות הברית צריכה למנוע נשק מבעלת ברית בזמן שהיא עדיין נלחמת בארגון שביצע בה טבח המוני ומחזיק אזרחים וחיילים שלה כבני ערובה.

העימות החריף ביותר הגיע סביב רפיח.

במרץ 2024 נשאל ביידן על מבצע ישראלי נרחב בעיר, שבה הצטופפו באותה תקופה יותר ממיליון פלסטינים, רבים מהם עקורים מאזורים אחרים ברצועה. הנשיא השתמש במילים "קו אדום", ובהמשך ממשלו אף עצר משלוח אחד של פצצות כבדות לישראל.

מכאן מגיע שמו של הספר.

אחמד טוען כי ישראל חצתה למעשה את הקו שביידן עצמו הציב, אבל הבית הלבן בחר שלא להכיר בכך. כאשר צה"ל החל לפעול ברפיח, טוען המחבר, אנשי הממשל קיבלו את ההבחנה שלפיה הפעולה הישראלית הייתה מצומצמת יותר מהפלישה הרחבה שממנה חששו בוושינגטון - ולכן מרבית זרימת הנשק האמריקאי נמשכה.

עבור אחמד זו הוכחה לחולשתו של ביידן מול נתניהו.

עבור ישראל, אותו אירוע כלל גם מציאות צבאית שהייתה קשה להתעלם ממנה: חמאס המשיך לפעול ברפיח, החזיק שם תשתיות ומנהרות, וחטופים ישראלים עדיין הוחזקו בעזה. הוויכוח בין ירושלים לוושינגטון לא היה אם חמאס צריך להישאר בשלטון, אלא בעיקר כיצד ניתן לפעול באזור הצפוף בלי לגרום לאסון הומניטרי.

אחד הפרקים המעניינים ביותר בספר עוסק במה שהתרחש בתוך הממשל עצמו.

ככל שהמלחמה התארכה ומספר הנפגעים הפלסטינים עלה, התרחב הפער בין המעגל הקרוב לביידן לבין חלק מהדרגים המקצועיים במחלקת המדינה ובסוכנויות אחרות. מאות עובדי ממשל מחו נגד מדיניות הנשיא. בקמפוסים ברחבי ארצות הברית הוקמו מאהלי מחאה, ופעילים פרו-פלסטינים החלו להפנות את זעמם ישירות אל הבית הלבן.

אחמד מתאר מערכת שבה אנשי מקצוע הזהירו מפני הפגיעה באזרחים וההשלכות המשפטיות של התמיכה האמריקאית בישראל, אך לא הצליחו לשנות באופן מהותי את מדיניות הנשיא.

הוא גם טוען כי הקשר הישיר של הממשל עם פלסטינים היה מצומצם מאוד. בראיון ל-NPR לקראת פרסום הספר אמר כי אחד מבכירי מחלקת המדינה סיפר לו שבשלב מסוים פחות מחמישה אנשי ממשל קיימו קשר קבוע עם פלסטינים. מבחינת המחבר, זהו סימן לכך שקולם של הפלסטינים כמעט לא הגיע לחדרים שבהם התקבלו ההחלטות.

אבל הספר עצמו חושף גם את עומק הוויכוחים בתוך הבית הלבן - דבר שמקשה על התיאור הפשוט של ממשל שהעניק לישראל "צ'ק פתוח".

ביידן לחץ שוב ושוב על נתניהו בנושאי הסיוע ההומניטרי, התנגד לפעולה רחבה ברפיח ללא תוכנית להגנת האוכלוסייה, דחף לעסקאות חטופים והפסקות אש ואף עצר כאמור משלוח מסוים של פצצות כבדות. המחלוקת האמיתית הייתה עד כמה רחוק צריכה ארצות הברית ללכת כאשר ישראל אינה נענית לדרישותיה.

המחבר חושב שביידן היה צריך ללכת הרבה יותר רחוק.

הנשיא סירב.

גם סאליבן נמצא תחת אש בספר. אחמד טוען כי היועץ לביטחון לאומי הטיל בשיחות פנימיות ספק בדיווחים על רעב בעזה. אנשיו של סאליבן חולקים על התיאור הזה ומצביעים על התבטאויותיו הפומביות שבהן הכיר במצוקת הרעב ועל צעדים שנקט הממשל בנושא.

המחלוקת הזו ממחישה בעיה רחבה יותר בקריאת הספר: חלק מהגילויים מבוססים על שיחות עם גורמים שהיו בחדר, אבל לא כל הטענות ניתנות בשלב זה לאימות עצמאי, וחלק מהאנשים המתוארים בו חולקים על גרסת המחבר.

גם סגנית הנשיא קמלה האריס זוכה לטיפול נרחב.

הספר מציג אותה כמי שהפגינה יותר רגישות מביידן לסבל הפלסטיני, אבל השפעתה המעשית על מדיניות ישראל הייתה מוגבלת. כאשר הפכה למועמדת הדמוקרטית לנשיאות ב־2024, פעילים פרו-פלסטינים קיוו שתתרחק ממדיניות ביידן.

זה לא קרה במידה שקיוו לה.

אחד מאנשי הקמפיין שלה מתאר בספר את המטה שלה כ"98 אחוז ביידן". בוועידה הדמוקרטית בשיקגו דרשו פעילי תנועת Uncommitted לאפשר לנציג פלסטיני-אמריקאי לשאת דברים מהבמה. הבקשה נדחתה.

מבחינת אחמד, ההחלטה הייתה עוד ביטוי לחוסר נכונותה של הנהגת המפלגה להקשיב למבקרי ישראל.

מבחינת המפלגה הדמוקרטית, המציאות הייתה מורכבת יותר: היא ניסתה להתמודד בו זמנית עם אגף פרו-פלסטיני קולני, עם ציבור יהודי גדול וחשוב פוליטית ועם שאלת התמיכה בבעלת ברית אמריקאית שנלחמה בחמאס.

הספר החדש צפוי לעורר ויכוח גדול במיוחד משום שהוא אינו מסתפק בתיאור האירועים. אחמד מייחס לממשל ביידן אחריות מוסרית רחבה למתרחש בעזה. אפילו תיאור הספר הרשמי של נורטון משתמש בשפה חריפה מאוד ומציג את הבית הלבן כמי שאיפשר שפיכות דמים והתעלם מאזהרות.

גם הביקורת שהתפרסמה בניו יורק טיימס אינה מגיעה מנקודת מבט פרו-ישראלית. היא נכתבה בידי פיטר ביינארט, אחד המבקרים היהודים-אמריקאים הבולטים של מדיניות ישראל, והוא מאמץ חלק ניכר מהתזה של אחמד.

לקורא הישראלי חשוב לדעת זאת, משום שאחת השאלות המרכזיות כמעט נעלמת בתוך כתב האישום נגד ביידן: מה הייתה החלופה המעשית?

אחרי 7 באוקטובר חמאס לא נעלם. הוא המשיך להחזיק חטופים, כוחותיו נותרו ברצועה, וישראל הצהירה שמטרתה היא לפרק את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות. ביידן ואנשיו יכולים היו ללחוץ על ישראל לגבי אופן ניהול המלחמה - והם אכן עשו זאת - אבל הפסקת הסיוע הצבאי הייתה עלולה להתפרש גם כהפעלת לחץ על ישראל לסיים את המערכה כאשר חמאס עדיין מחזיק חטופים ויכולות צבאיות.

זה אינו מבטל את השאלות הקשות שהספר מעלה על הפגיעה באזרחים, הסיוע ההומניטרי והאופן שבו ארצות הברית פיקחה על השימוש בנשק שלה. אלה שאלות לגיטימיות, וחלקן העסיקו גם גורמים בתוך ממשל ביידן עצמו.

אבל הן אינן מתחילות את הסיפור.

הסיפור התחיל בבוקר 7 באוקטובר.

וזה אולי הגילוי המעניין ביותר שעולה מהספר דווקא בניגוד לכוונת מחברו. ביידן כעס על נתניהו, ניסה לרסן את צה"ל, ספג מרד מתוך מפלגתו, ראה הפגנות מול הבית הלבן והגיע עד לעימות פומבי עם ממשלת ישראל. למרות כל אלה, הוא לא היה מוכן לעשות את הצעד שאותו דרשו ממנו חלק ממבקריו: לנתק את ישראל מאספקת הנשק האמריקאית בשעה שהיא עדיין נלחמת בחמאס.

אחמד רואה בכך את הכישלון הגדול של ביידן.

עבור קוראים ישראלים רבים, אותו תיאור עשוי להוביל למסקנה שונה לגבי מדיניותו. אבל העובדה ההיסטורית שהספר מתעד ברורה יותר מהמחלוקת סביב משמעותה: כאשר הגיע הרגע שבו ביידן נדרש לבחור עד כמה רחוק ללכת בעימות עם ישראל, הנשיא האמריקאי שהזהיר שוב ושוב את נתניהו לא הפך את אספקת הנשק העיקרית לישראל לכלי שבאמצעותו יכפה עליה להפסיק את המלחמה.