"תלושים" זכה באמי: הסרט הישראלי על המאבק סביב כרזות החטופים בניו יורק

הסרט התיעודי TORN, שעוקב אחר המאבק שהתפתח בניו יורק סביב כרזות החטופים אחרי 7 באוקטובר, זכה בסוף השבוע בפרס אמי בקטגוריית הסרט התיעודי התרבותי בטקס של סניף ניו יורק. הסרט, בבימויו של היוצר הישראלי-אמריקני נמרוד שפירא, היה מועמד גם בקטגוריית הבימוי - וכעת מקבל הכרה משמעותית נוספת, שלוש שנים אחרי הטבח שהוביל ליצירתו.

במרכז הסרט עומדות כרזות ה-"Kidnapped" שנתלו ברחבי ניו יורק כדי להשאיר את פניהם של החטופים בתודעה. בתוך זמן קצר הן הפכו למוקד של עימותים ברחובות: אנשים תלשו אותן, אחרים ניסו לעצור אותם, והוויכוח סביבן חשף עד כמה עמוק הקרע בארה"ב בכל מה שנוגע לישראל, לפלסטינים, לאנטישמיות ולחופש הביטוי.

מאז יציאתו, TORN הוקרן בפסטיבלים, בבתי קולנוע ובאוניברסיטאות ברחבי העולם, וזכה בפרסים נוספים. בארה"ב הוא הופץ באמצעות PBS, ובישראל שודר ב-yes דוקו ובסטינג. הזכייה באמי מגיעה ימים ספורים אחרי יום השנה השלישי ל-7 באוקטובר, ומחזירה למרכז את אחד הסמלים הבולטים של המאבק הציבורי על סיפור החטופים.

אבל לצד ההצלחה של הסרט, שפירא מספר שהוא נתקל גם בתגובות שלא ציפה להן. אחרי הקרנה ב-Baruch College בניו יורק, כמה סטודנטים התחילו לדון על כך שהכרזות מציגות אנשים "לבנים". מבחינתו של שפירא, הדיון הזה המחיש עד כמה חלק מהשיח האמריקאי מנסה להכניס את הסיפור הישראלי למסגרות גזע מקומיות - גם כשהן לא מתאימות למציאות.

שפירא מזכיר שבין 251 החטופים היו אנשים מרקעים שונים מאוד: עובדים מתאילנד, סטודנט מנפאל, מטפל מהפיליפינים, סטודנט מטנזניה, בדואים אזרחי ישראל, וגם יהודים אשכנזים, מזרחים וספרדים. לדבריו, אחרי אחת ההקרנות המרצה עצמה סיפרה לו שחלק מהסטודנטים כלל לא הכירו את המושגים "מזרחי" ו"ספרדי" - מה שעזר לו להבין עד כמה גדול הפער בין המציאות הישראלית לבין הדרך שבה חלק מהקהל האמריקאי מפרש אותה.

הפער הזה מופיע גם בתוך הסרט. באחת הסצנות, בני משפחה ממוצא תימני מספרים על שישה מקרוביהם שנחטפו לעזה, בזמן שאדם שעבר במקום כינה את בת דודתם בת השלוש "קולוניאליסטית לבנה". בסצנה אחרת, גבר לבן עם כאפייה מכנה התכנסות פרו-ישראלית "עצרת של עליונות לבנה", ואישה ישראלית כהת עור עונה לו: "ראית בכלל את צבע העור שלי?".

מבחינת שפירא, הבעיה היא לא עצם השימוש במושגים של גזע - אלא הרגע שבו הם הופכים למסנן שקובע למי מגיעה אמפתיה. הוא טוען שהתמונות על הכרזות לא נבחרו כחלק מאסטרטגיה מתוחכמת, אלא פשוט משום שאלו היו התמונות שהמשפחות החזיקו: סלפי, ימי הולדת, ארוחות משפחתיות ורגעים יומיומיים. לדבריו, כשמסתכלים על תמונה של ילד חטוף ומתחילים קודם כל לשאול מה צבע העור שלו - מפספסים את האדם עצמו.

שפירא, שחי בין ישראל לניו יורק, הוא בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר לשעבר ב-MIT Open Documentary Lab. יצירותיו הוצגו בין היתר בטרייבקה וב-SIGGRAPH, והוא גם מייסד Metallux Studio. עם הזכייה באמי, TORN מקבל עכשיו במה רחבה עוד יותר - לא רק כסרט על כרזות החטופים, אלא כתיעוד של האופן שבו מאבק על זיכרון, זהות ואמפתיה התגלגל אל לב הרחוב האמריקאי.