לפי מסמכי בית המשפט, הייטאוור ביקש לחסל אישה שמסרה מידע לרשויות על מעורבותו לכאורה בהונאה רפואית וברצח אחר. באותה תקופה הוא כבר היה עצור והמתין למשפט, אך גם מתוך הכלא המשיך לתכנן את המהלך. התביעה טענה כי הוא השתמש בשיחות טלפון ובמכתבים כדי להעביר הוראות ולתאם את הפגיעה בעדה.
המטרה, לפי הרשויות, הייתה ברורה: למנוע מהאישה להעיד נגדו ולהחליש את התיק הפלילי שנבנה נגדו. אלא שהתוכנית השתבשה באופן הקטלני ביותר האפשרי.

בבית המשפט הודגש כי מדובר ביותר מניסיון לפגוע בעדה. עצם העובדה שהתכנון בוצע מתוך מתקן כליאה, בזמן שהייטאוור כבר היה תחת פיקוח הרשויות, נתפסה כראיה לכך שגם המעצר לא עצר את מאמציו להשפיע על ההליך המשפטי נגדו.
האנשים שנשלחו לבצע את הרצח טעו בזיהוי. במקום לירות בעדה שאליה כוונו, הם פגעו בלטרינה אשבורן, שכנתה. לפי התביעה, אשבורן הייתה דומה לעדה בגיל ובמראה, והטעות הזאת עלתה לה בחייה.
אשבורן נורתה כאשר נכנסה למכוניתה מחוץ לביתה. היא לא הייתה מעורבת בתיק נגד הייטאוור, לא הייתה יעד של החקירה ולא היה לה קשר לפרשה שבגללה תוכנן החיסול. מבחינת הרשויות, היא פשוט הייתה במקום הלא נכון ונראתה לאנשים הלא נכונים כמו האישה שהם חיפשו.
הטעות בזיהוי לא שינתה מבחינת התביעה את האחריות של הייטאוור. החוק רואה במי שמזמין רצח אחראי לתוצאה הקטלנית גם כאשר הקורבן בפועל אינו האדם שאותו התכוונו להרוג.
שני השותפים שביצעו את הרצח כבר הורשעו ונידונו למאסרי עולם. גזר הדין נגד הייטאוור משלים כעת פרק מרכזי בפרשה שנמשכה שנים ושבה, לטענת התביעה, נעשה ניסיון להשתמש באלימות כדי להשתיק מי ששיתפה פעולה עם הרשויות.
בבית המשפט הודגש כי מדובר ביותר מניסיון לפגוע בעדה. עצם העובדה שהתכנון בוצע מתוך מתקן כליאה, בזמן שהייטאוור כבר היה תחת פיקוח הרשויות, נתפסה כראיה לכך שגם המעצר לא עצר את מאמציו להשפיע על ההליך המשפטי נגדו.
הפרשה הפכה עם השנים לדוגמה קיצונית לסכנות של חיסולי עדים ולמחיר שעלולים לשלם אנשים חפים מפשע כאשר עבריינים מנסים לפגוע במערכת המשפט. במקרה הזה, מי ששילמה את המחיר הייתה שכנה שלא ידעה כלל שהיא נכנסה לתוך סכסוך פלילי שאינו שלה.
כעת, כמעט עשור אחרי הרצח, הייטאוור יישאר מאחורי סורג ובריח במשך עשרות שנים. האישה שאותה ביקש להשתיק שרדה. האישה שנרצחה במקומה לא זכתה להזדמנות כזאת.