משפיל את הערבים, מהלל את היהודים: שר הבריאות האמריקאי מסרב להתנצל

שר הבריאות של ארצות הברית, רוברט פ. קנדי ג'וניור, מצא את עצמו השבוע במרכזה של סערה פוליטית יוצאת דופן, אחרי שטען כי מאות מיליוני ערבים אינם תורמים דבר למדע, לספרות או לקידמה האנושית. הדברים עוררו האשמות בגזענות, דרישות להתנצלות ואף קריאות לפיטוריו. אלא שבמקום לסגת, קנדי החליט להסלים את העימות: הוא פרסם ברשת החברתית איקס טקסט עצום, בן כ-3,700 מילים, שבו הציג את הישגי היהודים ואת תרומתה של ישראל לאנושות, ובמקביל תקף בחריפות את האיסלאמיזם ואת תנועת האחים המוסלמים.

העיתוי לא היה מקרי. קנדי נאם במישיגן, מדינה שבה מתגוררת אחת הקהילות הערביות-אמריקאיות הגדולות בארצות הברית, ימים ספורים לפני בחירות האמצע שייערכו ביום שלישי, 3 בנובמבר. על הפרק עומד מרוץ צמוד לסנאט בין הרפובליקני מייק רוג'רס, חבר קונגרס לשעבר, לבין הדמוקרט עבדול אל-סייד, רופא ומנהל בריאות ציבורית לשעבר ממוצא מצרי, שעשוי להפוך לסנאטור המוסלמי הראשון בתולדות ארצות הברית.

הכול התחיל בעצרת בחירות בגרנד ראפידס ביום שני שעבר. קנדי, שהגיע לתמוך ברוג'רס, תקף את השפעת האחים המוסלמים על העולם הערבי וטען כי הארגון אחראי לדעיכת התרבות והמחקר במדינות מוסלמיות.

ואז הגיעה האמירה שהציתה את האש. קנדי אמר כי בעולם חיים כ-500 מיליון ערבים, אך הם אינם מייצרים מדע, אינם זוכים בפרסי נובל, פילדס או וולף ואינם מייצרים ספרות.

הדברים נאמרו כהכללה גורפת על אוכלוסייה של מאות מיליוני בני אדם, ולא כהתייחסות ממוקדת לחברי ארגון קיצוני. בתוך שעות הפך הנאום לנושא מרכזי בכלי התקשורת האמריקאיים, וגורמים פוליטיים וארגוני זכויות אדם האשימו את שר הבריאות בהפצת דעות קדומות ובהסתה נגד ערבים ומוסלמים.

האמירה שהציתה את האש: קנדי אמר כי בעולם חיים כ-500 מיליון ערבים, אך הם אינם מייצרים מדע, אינם זוכים בפרסי נובל, פילדס או וולף ואינם מייצרים ספרות.

גם העובדות לא תמכו בטענותיו. המדען המצרי אחמד זוויל זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1999. הסופר המצרי נגיב מחפוז זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1988. המדען עומר יאגי, יליד ירדן, זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 2025. מוחמד אל-בראדעי ותוואכול כרמאן זכו בפרסי נובל לשלום, והמתמטיקאי מייקל עטייה, שמוצאו לבנוני, זכה במדליית פילדס.

פרופסור פיטר הוטז, חוקר חיסונים בולט במכללת ביילור לרפואה, הזכיר את עמיתו המנוח זוויל וציין כי המדען המצרי בוודאי היה חולק על דבריו של קנדי. מבקרים נוספים טענו כי ההכללות של שר הבריאות מעידות על חוסר הבנה של ההיסטוריה המדעית והתרבותית של העולם הערבי.

אלא שקנדי לא התכוון להתנצל.

בסוף השבוע הוא פרסם תגובה ארוכה במיוחד, שבה האשים את התקשורת האמריקאית בסילוף דבריו ובהוצאתם מהקשרם. לטענתו, הוא לא תקף את הערבים או את דת האיסלאם, אלא את האיסלאמיזם, שאותו הגדיר כאידיאולוגיה פוליטית קיצונית שהאחים המוסלמים מקדמים.

ההבחנה הזאת עמדה במרכז כתב ההגנה שלו. קנדי טען כי לאורך ההיסטוריה תרבויות מוסלמיות העניקו לאנושות הישגים אדירים במדע, ברפואה, באדריכלות, באמנות ובפילוסופיה, אך לדעתו תנועות איסלאמיסטיות פגעו במסורת הזאת.

עם זאת, ההסבר לא פתר את הסתירה המרכזית בדבריו המקוריים. בעצרת הבחירות הוא דיבר במפורש על ערבים כקבוצה של מאות מיליוני בני אדם. בתגובתו המאוחרת הוא עבר לדבר על האיסלאמיזם כאידיאולוגיה פוליטית, ועל מוסלמים כקבוצה דתית. מדובר בשלוש קטגוריות שונות: ערבים הם קבוצה לשונית ותרבותית, מוסלמים הם מאמיני האיסלאם, ואיסלאמיסטים הם תומכי תפיסות פוליטיות מסוימות המבקשות לבסס את השלטון על פרשנויות של הדת.

רוב המוסלמים בעולם אינם ערבים, ורבים מהערבים הם נוצרים או בני דתות אחרות. הביקורת על קנדי התמקדה בין היתר בכך שדבריו ערבבו בין הקבוצות הללו.

אלא שהחלק החריג ביותר בתגובתו היה דווקא מקומם של היהודים.

קנדי הקדיש חלקים נרחבים מהטקסט לשבחי העם היהודי, להישגים מדעיים של יהודים ולתרומתה של ישראל בתחומי המחקר, הטכנולוגיה, הכלכלה והדמוקרטיה. הוא הציג את מספר חתני פרס נובל היהודים לעומת מספר הזוכים המוסלמים, והתייחס לישראל כמדינה שבה מתקיימות חירויות אזרחיות שאינן מובנות מאליהן בחלק ממדינות האזור.

בין היתר הצביע על מצעד הגאווה בתל אביב, על הישגי המחקר בישראל ועל תרומת היהודים לקידמה האנושית. הוא אף טען שאין קבוצה אתנית או דתית שתרמה יותר מהיהודים לרווחת האנושות ולקידום הדמוקרטיה הליברלית.

קנדי גם הציג רשימה של מעשי טרור שאינם מאפיינים את היהודים, ובהם פיגועי התאבדות, חטיפת מטוסים ועריפת ראשים. הוא השתמש בניגוד הזה כדי להמחיש את טענתו לגבי ההבדלים בין החברה היהודית לבין תנועות איסלאמיסטיות קיצוניות.

אבל דווקא כאן התעוררה שאלה רגישה במיוחד עבור יהדות ארצות הברית: האם השבחים ליהודים ולישראל נועדו להגן עליהם, או שמא הם משמשים כלי במאבק פוליטי נגד קבוצה אחרת?

הרי הישגיהם של מדענים יהודים אינם מוכיחים דבר על יכולותיהם של מדענים ערבים, כשם שפיגועי טרור שביצעו ארגונים איסלאמיסטיים אינם מעידים על מאות מיליוני מוסלמים. השוואה בין קבוצות אנושיות באמצעות פרסי נובל, הישגים מדעיים או מעשי אלימות אינה יכולה לשמש מדד לערכן של אותן קבוצות.

הביקורת חריפה במיוחד לנוכח עברו של קנדי עצמו. בשנת 2023, כאשר התמודד על נשיאות ארצות הברית, הוא עורר סערה לאחר שהעלה טענה שלפיה נגיף הקורונה תוכנן כביכול לפגוע פחות ביהודים אשכנזים ובסינים. הדברים הובילו להאשמות באנטישמיות, שאותן דחה בתוקף.

מאז הפך קנדי לאחד הקולות הבולטים בממשל טראמפ המביעים תמיכה בישראל ומתנגדים בחריפות לתנועות איסלאמיסטיות. מבחינת תומכיו, מדובר בעמדה עקבית להגנה על ישראל ועל ערכי המערב. מבחינת מבקריו, השימוש בהישגים יהודיים כחלק מהתקפה פוליטית על אוכלוסייה אחרת הוא בעייתי גם כאשר הוא עטוף במחמאות.

כדי להבין את עוצמת הסערה צריך להביט על המפה הפוליטית של מישיגן. המדינה נחשבת לאחת מזירות ההתמודדות החשובות בבחירות האמצע, והמאבק על המושב הפתוח בסנאט עשוי להשפיע על מאזן הכוחות בוושינגטון.

המועמד הדמוקרטי, עבדול אל-סייד, נולד במישיגן למשפחה ממוצא מצרי. הוא רופא בהכשרתו, כיהן כמנהל מחלקת הבריאות של דטרויט והתפרסם בזכות עמדותיו הפרוגרסיביות. הוא תומך בהרחבת הביטוח הרפואי הציבורי ומבקר בחריפות את מדיניות ישראל.

מנגד עומד מייק רוג'רס, לשעבר חבר קונגרס ויושב ראש ועדת המודיעין של בית הנבחרים, המביע תמיכה בהמשך הסיוע האמריקאי לישראל. רוג'רס מנסה לחזור לוושינגטון לאחר שהפסיד במרוץ לסנאט בשנת 2024.

במהלך הקמפיין קשרו גורמים רפובליקניים את אל-סייד לאחים המוסלמים. הנשיא דונלד טראמפ השתמש כלפיו בכינוי ג'יהאדיסט, ואילו אל-סייד הכחיש קשר לארגון והסתייג מהאידיאולוגיה שלו. הוא האשים את יריביו בניסיון להפוך את מוצאו ואת דתו לנושא המרכזי בבחירות, במקום לדון ביוקר המחיה, בשירותי הבריאות ובעתיד התעסוקה במישיגן.

העימות מתרחש במדינה שבה לקהילה הערבית-אמריקאית יש משקל ציבורי ופוליטי משמעותי. אזור דטרויט, ובעיקר דירבורן וסביבתה, הפך במשך עשרות שנים למרכז של קהילות ממוצא לבנוני, עיראקי, תימני ופלסטיני. במקביל קיימת במישיגן קהילה יהודית ותיקה, ובה מוסדות קהילתיים, בתי כנסת וארגונים בעלי קשרים הדוקים לישראל.

מאז המלחמה בעזה התחדדו המתחים בין קבוצות פוליטיות וקהילתיות שונות במדינה. שאלת היחס לישראל הפכה למוקד מחלוקת בתוך המפלגה הדמוקרטית, כאשר חלק מהבוחרים הפרוגרסיביים דורשים לצמצם את הסיוע הצבאי האמריקאי, בעוד אחרים מזהירים כי עמדות כאלה עלולות לפגוע בביטחון ישראל ולהחריף את המתיחות מול הקהילה היהודית.

הסערה סביב קנדי התרחשה גם על רקע מחלוקת נוספת במחנה הדמוקרטי. חברת הקונגרס היילי סטיבנס, שהפסידה לאל-סייד בפריימריז, מתחה ביקורת על תשדיר בחירות חיצוני שקשר את מחירי המצרכים הגבוהים לסיוע האמריקאי לישראל, וכינתה את המסר אנטישמי. המחלוקת הפכה לעימות גלוי בין מחנות בתוך המפלגה ימים ספורים לפני ההצבעה.

גם תגובות ארגוני זכויות האדם לא איחרו להגיע. המועצה ליחסים אמריקאיים-איסלאמיים, המוכרת בראשי התיבות קייר, דרשה לפטר את קנדי וכינתה את דבריו ביטוי מובהק של גזענות ודעות קדומות. גורמים דמוקרטיים נוספים טענו כי שר בממשל הפדרלי אינו רשאי להשתמש במעמדו כדי להכליל ולהשמיץ ציבור שלם.

קנדי, מצדו, הפנה אצבע מאשימה לכלי התקשורת הגדולים. בתגובתו הארוכה קרא לעיתונאים לבדוק את הדברים בעצמם ודרש מהם לתקן את הפרסומים שלדעתו סילפו את עמדותיו.

העימות כולו מציב את הקהילה היהודית האמריקאית במצב מורכב. מצד אחד, שר בכיר בממשל האמריקאי מעניק ביטוי פומבי להישגים יהודיים ולתרומתה של ישראל, בעידן שבו האנטישמיות והעוינות כלפי ישראל מעוררות דאגה רבה. מצד אחר, המחמאות אינן נאמרות בחלל ריק, אלא במסגרת מאבק בחירות חריף שבו זהויות דתיות ואתניות הפכו לנושא מרכזי.

השאלה נוגעת גם ליהודים ולישראלים בלוס אנג'לס, שרבים מהם עוקבים בדאגה אחר השיח הפוליטי בארצות הברית. האם תמיכה בישראל צריכה לבוא לידי ביטוי באמצעות השוואה בין יהודים למוסלמים? האם אפשר לגנות אידיאולוגיות קיצוניות בלי להטיל דופי באוכלוסיות שלמות? ומה קורה כאשר הקהילה היהודית מוצגת כמופת חיובי דווקא במסגרת מתקפה על קבוצה אחרת?

ביום שלישי, 3 בנובמבר, ייצאו בוחרי מישיגן לקלפיות ויכריעו מי ייצג אותם בסנאט. אבל בין אם ינצח רוג'רס ובין אם ינצח אל-סייד, דבריו של קנדי כבר הפכו לחלק מדיון אמריקאי רחב יותר על דת, מוצא, זהות לאומית והגבולות של השיח הפוליטי.

שר הבריאות ביקש להגן על נאומו באמצעות שבחים יוצאי דופן ליהודים ולישראל. אלא שהתוצאה הייתה עימות נוסף בשאלה מי רשאי לדבר בשם הקהילות הללו, ומה משמעותה של מחמאה כאשר היא משמשת נשק נגד אחרים.

ומאחורי 3,700 המילים שפרסם קנדי נותרת שאלה אחת, שאינה תלויה בתוצאות הבחירות: האם כדי להוכיח את גדולתו של עם אחד צריך להקטין עם אחר?