ואנס מפנה אצבע מאשימה לעבר ישראל: המלחמה באיראן עלתה לרפובליקנים בשליטה בקונגרס

וושינגטון - יממה לאחר אחת התבוסות הקשות שספגה המפלגה הרפובליקנית בשנים האחרונות, הגיע המהלך שעשוי לסמן את תחילתו של מאבק פוליטי חדש בתוך הבית הלבן. סגן הנשיא ג'יי די ואנס, שנחשב במשך חודשים לאחד מבעלי בריתו הנאמנים ביותר של דונלד טראמפ, פרסם ביום רביעי הודעה ארוכה וחריגה שבה הטיל על המלחמה באיראן את האחריות המרכזית להפסד בבחירות האמצע. אלא שבין השורות הסתתר מסר רגיש במיוחד עבור ישראל: חלק מהמצביעים הרפובליקנים, כך טען, נטשו את מפלגתם משום שרצו לשנות את מערכת היחסים של ארצות הברית עם המדינה היהודית.

הדברים נאמרו בזמן שהדמוקרטים חגגו את כיבוש בית הנבחרים והסנאט, הישג שהעניק להם שליטה בשני בתי הקונגרס והותיר את טראמפ מול אופוזיציה מחוזקת בשנתיים האחרונות לכהונתו. בשעה שבכירים רפובליקנים ניסו להסביר את ההפסד באמצעות מועמדים חלשים, השתתפות נמוכה או בעיות ארגוניות, ואנס הציג אבחנה שונה לחלוטין.

לדבריו, הבעיה המרכזית לא הייתה שמצביעים רפובליקנים נשארו בבית. הבעיה הייתה שמצביעים שבחרו בטראמפ ובוואנס בבחירות לנשיאות ב-2024 הגיעו לקלפיות, אך הפעם הצביעו לדמוקרטים.

ואנס סיפר כי ביום הבחירות שוחח עם סוקר שהוא נותן בו אמון, שהזהיר אותו מפני כעס עמוק בקרב תומכי טראמפ. הסוקר זיהה ארבע דרישות שחזרו בקרב המצביעים המאוכזבים: סיום המלחמה באיראן, התמקדות ביוקר המחיה ובאינפלציה, חזרה למדיניות המעדיפה את האינטרסים האמריקניים ושינוי היחסים עם ישראל.

ארבע הדרישות הללו, טען סגן הנשיא, מסבירות מדוע רבים ממצביעי טראמפ עברו לתמוך בדמוקרטים.

האם ואנס באמת מאשים את ישראל בהפסד הרפובליקנים? התשובה מורכבת יותר מהכותרות. סגן הנשיא לא טען שישראל לבדה אחראית לתוצאות הבחירות, ולא הציג הוכחה לכך שהציבור האמריקני שינה את הצבעתו בגלל ישראל דווקא. הוא ציטט את רצונם של מצביעים לשנות את היחסים עם ישראל כאחד מכמה גורמי חוסר שביעות רצון. את האחריות המרכזית לתבוסה ייחס למלחמה באיראן.

אבל המשפט שעורר את עיקר תשומת הלב הגיע בהמשך. ואנס קבע באופן חד-משמעי שהמלחמה היא הסיבה להפסד. הוא הוסיף שמי שסבור שהמערכה הייתה מוצדקת, גם במחיר אובדן השליטה בסנאט לשש השנים הבאות, רשאי לטעון זאת. לדבריו, כל דיון רציני בעתידה של המפלגה חייב להתחיל בהכרה במחיר הפוליטי של המלחמה.

זו אמירה חריגה במיוחד מצד סגן נשיא מכהן. ואנס אינו פרשן טלוויזיה או מחוקק מן השורה. הוא האיש השני בחשיבותו בממשל, שותף להחלטות שהתקבלו בבית הלבן ואחד הפוליטיקאים המזוהים ביותר עם מחנה טראמפ. כאשר הוא מצביע על המלחמה כגורם לתבוסה, הביקורת נוגעת גם למדיניות של הממשל שבו הוא עצמו מכהן.

אולם האם ואנס באמת מאשים את ישראל בהפסד הרפובליקנים?

התשובה מורכבת יותר מהכותרות. סגן הנשיא לא טען שישראל לבדה אחראית לתוצאות הבחירות, ולא הציג הוכחה לכך שהציבור האמריקני שינה את הצבעתו בגלל ישראל דווקא. הוא ציטט את רצונם של מצביעים לשנות את היחסים עם ישראל כאחד מכמה גורמי חוסר שביעות רצון. את האחריות המרכזית לתבוסה ייחס למלחמה באיראן.

ועדיין, עצם ההחלטה להזכיר במפורש את היחסים עם ישראל אינה מקרית מבחינה פוליטית. במשך שנים נתפסה התמיכה בישראל כאחד מעמודי התווך של המפלגה הרפובליקנית. טראמפ עצמו הציג את יחסיו עם בנימין נתניהו ואת פעולותיו נגד איראן כהוכחה לנחישותו בזירה הבינלאומית.

ואנס, לעומתו, מזוהה מאז כניסתו לפוליטיקה עם תפיסה שלפיה ארצות הברית צריכה לצמצם את מעורבותה במלחמות מעבר לים ולהעדיף את צרכיה הפנימיים. תפיסה זו משתלבת עם הזרם הבדלני במחנה השמרני, המבקר את הסיוע הצבאי למדינות זרות ואת המחיר הכלכלי והאנושי של עימותים ממושכים.

המלחמה באיראן, שהחלה בסוף פברואר ונמשכת כבר יותר משמונה חודשים, הציבה את התפיסה הזאת במבחן. מחירי הדלק והאנרגיה עלו, ההבטחות למערכה קצרה לא התממשו, וחלק מהבוחרים שהאמינו שטראמפ ירחיק את אמריקה ממלחמות חדשות מצאו את עצמם מול מציאות הפוכה.

ואנס עצמו מילא תפקיד מרכזי במאמצים הדיפלומטיים לסיים את הלחימה. באביב השתתף בהובלת המשא ומתן עם איראן והיה מעורב בהסכמות להפסקת אש שלא החזיקו מעמד. בספטמבר אף הסתייג מהשימוש במונח מלחמה לתיאור העימות המתמשך, אף שהלחימה כבר גבתה מחיר כבד.

ההבדלים בגישה בינו לבין טראמפ בלטו גם בחודש שעבר. כאשר הנשיא העניק לנתניהו תמיכה פומבית במערכת הבחירות בישראל, ואנס סירב להצטרף להבעת התמיכה. הוא הסביר שהוא מתמקד במועמדים אמריקנים ואינו מתכוון להתערב בבחירות בישראל. עם זאת, הדגיש כי החלטתו אינה נובעת מהתנגדות אישית לנתניהו.

כעת הדברים מקבלים משמעות פוליטית חדשה.

טראמפ עצמו הודה לאחר הבחירות שהמלחמה באיראן תרמה להפסד הרפובליקני, אך סירב להתחרט על החלטתו לפתוח במערכה. בריאיון לפוקס ניוז אמר כי הציבור מבין את חשיבות הפעולות נגד איראן, אך התקשה לקבל את המחיר המיידי של ההתייקרות בתחנות הדלק.

זהו ההבדל המרכזי בין השניים. טראמפ מציג את ההפסד כמחיר פוליטי זמני של מהלך ביטחוני שהוא עדיין מאמין בצדקתו. ואנס מציג את המלחמה כבעיה שחייבת לעמוד במרכז חשבון הנפש הרפובליקני, ומעניק מקום מפורש לכעס המצביעים על יחסי ארצות הברית וישראל.

האם בכך הוא נפרד מטראמפ?

עדיין לא. ואנס לא הודיע על התנגדות למדיניות הנשיא, לא דרש במפורש להפסיק את הסיוע לישראל ולא הכריז על פרישה מהמחנה הטראמפיסטי. הוא אף קרא למצביעים המאוכזבים להמשיך לפעול למען בחירת רפובליקנים המחזיקים בתפיסת עולמם.

אבל במפלגה הרפובליקנית כבר מביטים לעבר 2028. טראמפ אינו יכול להיבחר לכהונה שלישית, ומערכת הבחירות הבאה תפתח מאבק על זהות יורשו. ואנס נחשב לאחד השמות המרכזיים בדיונים על המועמדות הרפובליקנית, אף שעדיין לא הכריז על כוונתו להתמודד.

לכן, להודעה שפרסם יש גם משמעות אפשרית לעתידו האישי. ככל שהציבור הרפובליקני מבקש להתרחק ממלחמות ממושכות ולהתמקד בכלכלה, ואנס עשוי להידרש להגדיר את עמדותיו באופן עצמאי יותר. פרשנים בוושינגטון כבר בוחנים האם הוא מנסה לשמור על נאמנות לטראמפ ובו בזמן ליצור לעצמו מרחב פוליטי לקראת המאבקים הבאים.

עבור ישראל, ההתפתחות הזאת רגישה במיוחד. הסיוע הביטחוני האמריקני כבר עומד במרכז מחלוקת הולכת ומעמיקה במפלגה הדמוקרטית. אם גם חלקים משמעותיים במחנה הרפובליקני יתחילו לראות ביחסים עם ישראל נושא שיש לבחון מחדש, עלולה להיווצר מציאות שבה התמיכה המסורתית בישראל נתונה ללחץ משני צדי המפה הפוליטית.

עם זאת, אין עדיין בסיס לקבוע שוואנס מבקש לפרק את הברית האמריקנית-ישראלית. בין דרישה לשינוי היחסים לבין התנגדות לעצם הברית קיים הבדל משמעותי. השאלה תהיה כיצד יתורגמו הדברים להחלטות ממשיות בנושאי סיוע צבאי, מדיניות כלפי איראן ומעורבות אמריקנית במזרח התיכון.

בינתיים, הבית הלבן ניצב בפני מצב לא נוח. הדמוקרטים קיבלו לידיהם את הקונגרס, הרפובליקנים מחפשים את האחראים להפסד, וסגן הנשיא בחר להציג בפומבי את המחיר הפוליטי של אחת ההחלטות המרכזיות של ממשל טראמפ.

ואנס עדיין לא הכריז על מרד בטראמפ, ובוודאי שלא הכריז על התמודדות לנשיאות. אבל בפעם הראשונה מאז התבוסה הוא משרטט באופן פומבי קו ביקורת משלו. ואם המאבק על הבית הלבן ב-2028 אכן יעסוק בשאלה כמה רחוק צריכה אמריקה ללכת למען בעלות בריתה, ישראל עלולה למצוא את עצמה בלב הוויכוח הרפובליקני הבא.