במרכז הפרשה עומדת פייפר לבלאן, ילדה בת שש המאובחנת על הרצף האוטיסטי. הוריה, דייב ושרה לבלאן, טוענים כי פסלי התרנגולים הענקיים שהציבו בחצר ביתם אינם פרסומת, אלא מקור לנחמה ולביטחון עבור בתם. הרשויות, לעומת זאת, סבורות שהפסלים משמשים למעשה כשלטי פרסום למסעדת ארוחות הבוקר של המשפחה, הנמצאת ממש בסמוך לבית.
הסכסוך, שנמשך כבר חודשים ארוכים, הגיע השבוע לבית המשפט הפדרלי לאחר שההורים החליטו שלא להסתפק עוד בערעורים ובהתכתבויות עם העירייה. ביום שני, 16 בנובמבר, הם הגישו תביעה נגד העיירה בטענה שהאופן שבו נאכף חוק השילוט המקומי פוגע בחופש הביטוי המובטח בתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית.
"התרנגולים מסמלים דבר אחד בלבד: כמה אנחנו אוהבים את הבת שלנו", אמר דייב לבלאן. "אבל העיירה המציאה להם משמעות אחרת לגמרי".

פייפר הגיעה למשפחה כשהיא מחזיקה בובת תרנגול, ומאז הפכו התרנגולים לאחת האהבות הגדולות שלה. בשנה שעברה, במהלך ביקור בחנות לציוד חקלאי, הבחינה בפסל תרנגול גדול עשוי פח. היא ביקשה מאביה לקנות אותו, והוא הסכים. כשהפסל הוצב בחצר, הבחינו ההורים בשינוי משמעותי. לדבריהם, התרנגול הענק סייע לפייפר להתמודד עם אחד הקשיים היומיומיים שלה
הסיפור המשפחתי החל כשבני הזוג עברו לפני כשנתיים לאוגנקווית, עיירת חוף ציורית בדרום מיין, ורכשו מסעדת ארוחות בוקר ותיקה בשם "אומלט פקטורי". לאחר שנים שבהן הפעילו מעונות יום בוורמונט, הם ביקשו לפתוח פרק חדש בחייהם, לגדל את בתם המאומצת ולנהל עסק קטן סמוך לבית.
פייפר הגיעה למשפחה כשהיא מחזיקה בובת תרנגול, ומאז הפכו התרנגולים לאחת האהבות הגדולות שלה. בשנה שעברה, במהלך ביקור בחנות לציוד חקלאי, הבחינה בפסל תרנגול גדול עשוי פח. היא ביקשה מאביה לקנות אותו, והוא הסכים.
כשהפסל הוצב בחצר, הבחינו ההורים בשינוי משמעותי. לדבריהם, התרנגול הענק סייע לפייפר להתמודד עם אחד הקשיים היומיומיים שלה: המעבר מהבית לבית הספר ובחזרה. בכל בוקר, לפני שעלתה לאוטובוס, הייתה הילדה חולפת ליד התרנגול. כשהייתה חוזרת הביתה, הוא היה שם כדי לקבל את פניה.
בהדרגה התרחבה המשפחה המשונה של בעלי הכנף. ההורים רכשו עוד פסלי תרנגולים, חלקם צבעוניים במיוחד, וקישטו אותם בהתאם לעונות השנה ולחגים. בשלב מסוים היו ברשותם כשני תריסר פסלים, אף שלדבריהם בדרך כלל לא הוצבו יותר משמונה בחצר בעת ובעונה אחת.
אלא שהשמחה המשפחתית נקטעה כאשר הרשויות המקומיות החליטו שהתרנגולים מפרים את תקנות השילוט של העיירה.
באפריל 2026 קיבלו בני הזוג הודעת הפרה רשמית מפקח הבנייה המקומי, טיילר מקאוסקר, ובה דרישה להסיר את השילוט הבלתי מורשה, לרבות פסלי התרנגולים. קנסות בסך 450 דולר הוטלו על המשפחה.
ההיגיון של העיירה היה פשוט: כאשר פסלי תרנגולים ענקיים ניצבים סמוך למסעדה שמגישה ארוחות בוקר ואומלטים, הם עשויים להיתפס כאמצעי פרסום שנועד למשוך לקוחות.
אלא שדייב לבלאן הצביע על פרט ביולוגי קטן שלדעתו הופך את הטענה למגוחכת במיוחד. "תרנגולים בכלל לא מטילים ביצים", אמר, בהתייחסות לקשר שהרשויות מצאו בין הפסלים לבין מסעדת האומלטים.
המשפחה ערערה על ההחלטה, ובדיון שנערך בחודש יוני הסביר הפקח כי בתחילה כלל לא ידע על הקשר בין התרנגולים לבין האבחנה של פייפר. הוא גם הצביע על כתבה מקומית שהתפרסמה במאי 2025, שבה הוצגו הפסלים כדרך יצירתית לפרסם את המסעדה.
העיירה ניסתה להגיע לפשרה. ועדת הערר העניקה למשפחה הקלה מיוחדת בשל צרכיה של פייפר, והתירה להשאיר שני תרנגולים בלבד, בתנאי שיהיו משולבים במעקה המחובר לבית.
אבל גם כאן הדברים הסתבכו. ההורים לא רצו לבנות מעקה חדש, ובמקום זאת קשרו את הפסלים באמצעות שרשראות לשני עמודים. הרשויות קבעו שהפתרון אינו עומד בתנאים והטילו קנס נוסף של 750 דולר.
בסך הכול הגיעו הקנסות לכ-1,700 דולר. המשפחה הסירה בהדרגה את הפסלים, ורבים מהם נמסרו לשכנים ולתושבים אחרים.
אלא שבאותו שלב התרחש משהו שהרשויות לא צפו: התרנגולים החלו להתרבות ברחבי העיירה.
לא מדובר כמובן בתרנגולים אמיתיים, אלא בפסלי הפח הצבעוניים. לאחר שהסיפור הגיע לתקשורת והפך לוויראלי, תושבים ובעלי עסקים החלו לרכוש פסלים דומים ולהציב אותם בחצרותיהם כאות תמיכה בפייפר. אחדים מהם הציבו תרנגולים מול חנויות ומסעדות, ואחרים פשוט רצו לשמח את הילדה.
היוזמה התפשטה גם מחוץ למיין, והגיעה למקומות רחוקים, כולל ניו זילנד. פסלי התרנגולים הפכו עבור רבים לסמל של קבלת אנשים עם אוטיזם ושל הזכות להיות שונים.
"בכל פעם שפייפר רואה תרנגול נוסף בחצר של מישהו, הפנים שלה מאירות", סיפרה אמה. "העיירה הזאת חיבקה אותה. היינו רוצים שגם הממשלה המקומית תעשה זאת".
ביום שלישי השבוע כינסה המשפחה מסיבת עיתונאים מול הבית. שרה לבלאן כיסתה בשמיכה את אחד מפסלי התרנגולים, שנותר בחצר כסמל למאבק. עורכי הדין של המשפחה הסבירו כי הכיסוי נועד להמחיש את הפגיעה בחופש הביטוי.
את המשפחה מייצג המכון לצדק, Institute for Justice, ארגון משפטי אמריקאי ללא מטרות רווח המתמחה בתביעות נגד הגבלות שלטוניות שלטענתו פוגעות בזכויות האזרח.
עורכי הדין טוענים כי הרשויות אינן רשאיות להחליט בעצמן מהי משמעותם של פסלי התרנגולים, ואז להטיל קנסות על סמך הפרשנות שבחרו. לדבריהם, העובדה שהפסלים עשויים להזכיר ללקוחות את המסעדה אינה הופכת אותם בהכרח לפרסומת מסחרית.
התביעה מצביעה גם על מה שהמשפחה מגדירה כאכיפה מפלה. ברחבי אוגנקווית אפשר למצוא עסקים המציגים מצופים של דייגי לובסטרים, ציוד חקלאי ישן ופסלים גדולים אחרים, מבלי שיידרשו להסירם. לטענת ההורים, גם תושבים שהציבו תרנגולים זהים לא נקנסו.
"זוהי אפליה שלטונית המבוססת על תוכן הביטוי ועל זהות הדובר", נטען בכתב התביעה. עורכי הדין מבקשים מבית המשפט לקבוע שהאכיפה נגד המשפחה אינה חוקתית, למנוע קנסות נוספים ולאפשר לה להחזיר את התרנגולים לחצר.
הטיעון המשפטי אינו חסר תקדים. בשנה שעברה זכה המכון לצדק בתיק דומה בניו המפשייר, לאחר שעיירה ניסתה להגדיר ציור קיר של מאפים, שצויר בידי תלמידי תיכון על בניין של מאפייה, כשלט פרסום מסחרי. בית המשפט קבע שהרשויות פגעו בזכותו של בעל העסק לחופש הביטוי.
עם זאת, המקרה במיין טרם הוכרע. לרשויות המקומיות יש סמכות להסדיר שילוט מסחרי, והשאלה שבית המשפט יצטרך לבחון היא האם הפסלים אכן נופלים תחת ההגדרה החוקית של פרסומת, והאם האכיפה במקרה הזה עומדת בדרישות החוקה.
העיירה אוגנקווית לא מסרה תגובה לפניות התקשורת בעקבות הגשת התביעה.
עבור דייב ושרה לבלאן, המאבק כבר מזמן אינו עוסק רק בקנסות או בפסלי פח. לדבריהם, מדובר בהחלטה עקרונית לגבי הדרך שבה הם רוצים לגדל את בתם.
"היו לנו שתי אפשרויות", אמר דייב במסיבת העיתונאים. "לעמוד על שלנו ולהראות לפייפר מה נכון, או לתת שידרכו עלינו. זאת הדרך שבחרנו".
וכך, בעיירת נופש קטנה לחופי האוקיינוס האטלנטי, כמה תרנגולים צבעוניים בגובה מטר ושמונים הצליחו לעורר שאלה שבית משפט פדרלי יצטרך להכריע בה: מי מוסמך להחליט מתי פסל הוא יצירת אמנות ומתי הוא הופך לפרסומת?
פייפר עצמה כנראה אינה מתעניינת במיוחד בדיון החוקתי. מבחינתה, התרנגולים הם פשוט חברים צבעוניים שמחכים לה בכל בוקר ומסייעים לה להרגיש בבית. ובזכות התמיכה שקיבלה המשפחה, גם אם התרנגולים נעלמו מהחצר שלה, הם ממשיכים להופיע בחצרות של אנשים אחרים.