ניב קליסקי, יוצר ישראלי הפועל בשם הבמה Early Yellow, הגיש ב-17 בנובמבר תביעה בת 52 עמודים לבית המשפט הפדרלי במחוז הדרומי של ניו יורק נגד סקוט, ששמו האמיתי ז'אק ברמון ובסטר השני, הזמר דון טוליבר, הראפר שק ווס, המפיק מייק דין, חברת סוני מיוזיק, חברת התקליטים אפיק רקורדס, קקטוס ג'ק רקורדס וגורמים נוספים שהיו מעורבים בהפקת השיר ובהפצתו.
התביעה נוגעת לשיר What to Do?, שיצא ב-27 בדצמבר 2019 במסגרת האלבום JACKBOYS. האלבום הגיע למקום הראשון במצעד בילבורד 200, והשיר צבר מאז, לפי נתוני התביעה, יותר מ-270 מיליון השמעות בספוטיפיי ולמעלה מ-60 מיליון צפיות ביוטיוב.
עבור תעשיית המוזיקה מדובר בהצלחה מסחרית משמעותית. עבור קליסקי, לפי כתב התביעה, מדובר ביצירה שממנה הרוויחו אחרים במשך שנים בלי שהוסדרו זכויותיו בהקלטה.

טראוויס סקוט ודון טוליבר על הבמה. קליסקי מבקש הכרה בכך שהוא מחזיק ב-50 אחוז מהזכויות בהקלטת השיר, חשבונאות מלאה של ההכנסות שנוצרו ממנו, העברת חלקו ברווחים ופיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים ועילות משפטיות נוספות.
הסיפור מתחיל במאי 2019, חודשים לפני פרסום השיר.
קליסקי טוען כי יצר הקלטה אינסטרומנטלית מקורית בשם Moazin99bpm, ושלח אותה בדואר אלקטרוני לנציג עסקי שעבד עם שני מפיקים שהיו קשורים לפרויקט. הקובץ נכלל בחבילת קטעים מוזיקליים שנועדה לאפשר למפיקים לבחון חומרים לשימוש ביצירות חדשות.
בחודש יולי שלח קליסקי חבילת הקלטות נוספת, שגם היא כללה את אותו קטע.
לפי כתב התביעה, ב-30 באוקטובר 2019 קיבל קליסקי בחזרה קובץ מוזיקלי מאחד המפיקים, ג'יימס אוסטין סיר, המכונה London Cyr. הקובץ שילב את ההקלטה המקורית שלו בתוך עיבוד חדש, והוא נשלח אליו לבחינה ולאישור.
זהו פרט מרכזי בטענותיו. קליסקי אינו טוען שאדם זר מצא במקרה את היצירה שלו והעתיק אותה בלי ידיעתו. להפך: לדבריו, הוא עצמו העביר את החומר למפיקים במסגרת קשר מקצועי, אך מעולם לא העניק אישור סופי להשתמש בו מסחרית ללא הסכם וללא תשלום.
חודשיים לאחר מכן יצא What to Do? והפך לחלק מאלבום מצליח של אחד האמנים הבולטים בתעשיית ההיפ-הופ האמריקאית.
בכתב התביעה נטען כי ההקלטה המקורית של קליסקי הוטמעה בשיר כמעט ללא שינוי במרכיביה האינסטרומנטליים, ובכלל זה מהלכי האקורדים והאופן שבו הם מנוגנים. לדבריו, ההבדל המרכזי בין החומר שלו לבין הגרסה שיצאה לשוק הוא התוספת של הביצועים הקוליים של האמנים.
קליסקי אף טוען כי זיהה לפחות 16 נקודות דמיון או התאמה מוזיקלית בין ההקלטה שיצר לבין השיר המסחרי.
אלא שהפרט המסקרן ביותר בפרשה הוא שלפי כתב התביעה, קליסקי כלל לא הושמט מהקרדיטים.
לטענתו, שמו הופיע בשירותי המוזיקה אפל מיוזיק וספוטיפיי תחת הכינוי Earlyyellow00, והוא הוצג בין היתר כמפיק, מלחין וכותב. כלומר, לדבריו, תרומתו המוזיקלית הייתה מוכרת במידע שפורסם לציבור.
אבל הכרה בקרדיטים אינה בהכרח שקולה להסכם המתיר שימוש בהקלטת מקור, וגם אינה מבטיחה תשלום על הזכויות בה.
קליסקי טוען כי אף שקיבל הכרה כמפיק וככותב, לא קיבל את תמלוגי ההקלטה שלטענתו מגיעים לו. ההבחנה הזאת חשובה: הכנסות מזכויות כתיבה והלחנה והכנסות מזכויות על ההקלטה עצמה הן שני מסלולי תשלום שונים בתעשיית המוזיקה.
לפי התביעה, כבר באוגוסט 2020, פחות משנה לאחר יציאת השיר, פנה קליסקי לסוני מיוזיק ולאפיק רקורדס בדרישה לקבל תשלום על השימוש בחומר שלו.
בחודש יוני 2025 פנה באמצעות עורכי דין בישראל גם לקקטוס ג'ק רקורדס, חברת התקליטים של סקוט, והציע להסדיר את המחלוקת באמצעות רישיון שימוש. לטענתו, לא התקבלה הצעה מתאימה שתפתור את הסכסוך.
במהלך 2026 החריף המאבק. ביוני וביולי שלחו באי כוחו פניות נוספות בדרישה לקבל פירוט של הכנסות השיר ותשלום של חלקו בהן.
לפי התביעה, באחת הפניות אישרו נציגי הנתבעים כי קיבלו את הדרישה והודיעו שהם בודקים את הנושא. ואולם, לטענת קליסקי, לא הושג פתרון וההפצה המסחרית נמשכה.
באוקטובר החליט המפיק הישראלי לנקוט צעד משמעותי יותר.
באמצעות נציג מטעמו הוא שלח הודעות להסרת השיר משירותי סטרימינג, ובהם ספוטיפיי, אפל מיוזיק, יוטיוב, סאונדקלאוד וטיידל, בטענה להפרת זכויות יוצרים.
הודעות כאלה מוגשות במסגרת חוק זכויות היוצרים האמריקאי בעידן הדיגיטלי, המכונה DMCA, ומאפשרות לבעלי זכויות לדרוש הסרת תכנים שלטענתם מפרים את זכויותיהם.
אלא שלפי כתב התביעה, סוני מיוזיק ואפיק רקורדס הגישו הודעות נגדיות לפלטפורמות, שבהן חלקו על דרישות ההסרה. בעקבות זאת השיר הוחזר, לפי הנטען, לכמה משירותי הסטרימינג והמשיך להניב הכנסות.
קליסקי טוען שההודעות הנגדיות כללו מצגים מטעים שנועדו לאפשר המשך הפקת רווחים מההקלטה. זו אחת הטענות המרכזיות הנוספות שלו נגד חברות המוזיקה.
עם זאת, עצם הגשת הודעה נגדית היא הליך שקיים בחוק האמריקאי, ואינה מוכיחה כשלעצמה התנהלות פסולה. השאלה אם ההודעות במקרה זה היו שקריות או הוגשו שלא כדין תידון במסגרת ההליך המשפטי.
כעת דורש קליסקי מבית המשפט הרבה יותר מתשלום חד-פעמי.
הוא מבקש הכרה בכך שהוא מחזיק ב-50 אחוז מהזכויות בהקלטת השיר, חשבונאות מלאה של ההכנסות שנוצרו ממנו, העברת חלקו ברווחים ופיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים ועילות משפטיות נוספות.
על פי הדיווחים על התביעה, הדרישה לפיצויים בגין חלק מהעילות עומדת על לפחות מיליון דולר, נוסף על הכנסות ותמלוגים שלטענתו מגיעים לו. היקף הכספים הכולל שבמחלוקת עשוי להיות תלוי בנתוני ההכנסות שייחשפו במהלך המשפט.
עבור אמנים ומפיקים עצמאיים, המחלוקת נוגעת לאחת השאלות המורכבות בתעשיית המוזיקה: מה קורה כאשר יוצר שולח קטע אינסטרומנטלי למפיק אחר, והחומר הופך לחלק מלהיט בינלאומי לפני שנחתם הסכם מפורט על זכויות השימוש?
בתעשייה שבה קטעי מוזיקה עוברים בין מפיקים, מנהלים, אמנים וחברות תקליטים, לא תמיד קל להבחין בין העברת חומר לצורך בחינה לבין אישור להפצה מסחרית. על פי קליסקי, הגבול במקרה שלו היה ברור: הוא העביר חומר מקצועי, אך לא ויתר על זכויותיו ולא הסכים לשימוש בהקלטה ללא הסדרה כספית.
מן הצד השני, הטענות הללו עדיין לא נבחנו בבית המשפט. העובדה ששמו מופיע בקרדיטים או שהייתה התכתבות מוקדמת אינה מוכיחה לבדה מה הוסכם בין הצדדים, אם נוצר רישיון שימוש ומהן הזכויות שכל אחד מהם מחזיק.
עד לפרסום הדיווחים הראשונים, נציגיהם של טראוויס סקוט, דון טוליבר וסוני מיוזיק לא מסרו תגובה פומבית מפורטת לבקשות התקשורת. לא פורסמה הכרעה שיפוטית שקובעת כי מי מהנתבעים הפר את זכויותיו של קליסקי.
אבל עצם הגשת התביעה מציבה כעת את המפיק הישראלי מול כמה מהשמות החזקים בתעשיית המוזיקה האמריקאית.
טראוויס סקוט הוא אמן שממלא אצטדיונים, מוביל מצעדי מכירות ומשפיע על תעשיית ההיפ-הופ בעולם. סוני מיוזיק היא אחת מחברות התקליטים הגדולות בתבל. מול המערכות הללו ניצב יוצר ישראלי שטוען כי חלק מההצלחה נבנה על הקלטה שהוא יצר ושלח במסגרת קשר מקצועי.
השאלה שתעמוד בפני בית המשפט אינה אם השיר הצליח. הצלחתו המסחרית כבר מתועדת במאות מיליוני השמעות.
השאלה היא למי שייכות הזכויות במוזיקה שמאחוריו, מי היה רשאי להשתמש בה, והאם האיש ששמו הופיע בקרדיטים קיבל גם את החלק הכספי שלטענתו מגיע לו.
אחרי שבע שנים שבהן השיר המשיך להתנגן ברחבי העולם, קליסקי מבקש כעת להפוך את הקרדיט המוזיקלי שלו להכרה משפטית ולתשלום ממשי.